מהות המחלה ומהות הריפוי

מהי מחלה, והאם הרפואה הקונבינציונאלית אכן מטפלת בה? או, מה הקשר בין פריחה לאסטמה?

מחלה הינה הדרך שלנו לבטא ולהוציא החוצה טראומה שפוקדת אותנו. הטראומה יכולה להיות נפשית (פרידה, פחד, ייאוש) כמו גם גופנית (תאונה, מזון מקולקל), אולם מה שחשוב לדעת שהמחלה הינה דרכנו להביע את הטראומה ולהיחלץ ממנה. את צורת ההבעה הזו, את שסתום שיחרור הלחצים הזה, אסור לנו לדכות.

כדי שטיפול במחלה לא יהא טיפול שמדכא וחוסם את דרכי ההבעה של הגוף, צריך הטיפול להיות מופנה לרגישויות של האדם שבגינן הביאה אותו הטראומה לפתח מחלה שכזאת; אדם למשל שבעיקבות ארוע מפחיד שחווה פיתח בעיות במערכת הדם (האדם כמובן בד"כ לא מודע לכך שהאירוע המפחיד בגללו התחילה המחלה, את זה אמור ההומיאופת לנסות ולהבין במהלך הפגישה), צריך לטפל ברגישויות הספציפיות שלו לפחד ובהקשרן למערכת הדם שלו. טיפול אחר, קונבינציונאלי אשר יכוון לטפל רק בתוצר הסופי (בעיות במערכת הדם) לא רק שלא ייגע בעומק הבעיה אלא יותר מזה, הוא עלול לדכות את יכולת הגוף להגיב ואף להחמיר את הפתלוגיה. טיפול אשר לא נוגע ברגישויות הספציפיות שבגינן באה המחלה משול למעין פלסטר על דרכי ההבעה של הגוף  אשר חוסם ומדכא את יכולתו של הגוף לשחרר לחצים.

נאמר שנער מסוים סובל מפריחה עורית, הנער הולך לרופא עור ואכן לאחר כמה טיפולים בעיית העור לא חוזרת על עצמה, בעיית העור עברה. אולם האם המחלה עברה? בראיה קונבינציונאלית ברור שהבעיה ניפתרה, אין כבר פריחה על העור. אולם מבחינה הומיאופתית המחלה איננה הפריחה אלא רגישויותיו הספציפיות של הנער שבגינן פיתח את מחלת העור, ומחלה זו כפי שניתפסת ע"י ההומיאופת וודאי שלא טופלה, כלומר הרגישויות נישארות בעינן אלא שכרגע האפשרויות שלהן להביע את עצמן דרך העור חסומות ומדוכאות. מאחר וכח החיים שתמיד שואף להביע את המחלה החוצה במינימום מחיר כלפינו לא יכול כרגע להביע אותה דרך הרמה העורית אין לו ברירה אלא להביע אותה ברמה שמחירה גבוה ומשמעותי יותר, למשל דרך מערכת הנשימה ואכן אחרי כמה זמן הילד מפתח אסטמה.

כעת, לפי הרפואה הקונבינציונאלית אין שום קשר בין תלונתו הריאשונה של הילד על הפריחה ובין האסטמה, להיפך מבחינתם הנער טופל בהצלחה שהרי הפריחה נעלמה. הרפואה המערבית אינה רואה את האדם כמיכלול אלא רופא רופא והסוג המאוד ספציפי של מומחיותו והבעיות שאותן אמור ליפתור. אולם כהומיאופתים אנו עדים להמון מיקרים בהם דיכוי האפשרות של הגוף להביע מחלה ע"י תרופה קונבינציונאלית מביא בסופו את האדם לחלות במחלה קשה ומורכבת יותר.

בראייה הומיאופתית "היתקדמות" הרפואה המערבית אינה אלא היתרחקות מתמדת מהאפשרות ליראות את האדם כמיכלול שלם. ההיתמקצעות האינסופית הזו אל תוך עולם המיקרו, המוני ההיתמחויות האילו בסוגי פתלוגיות רק מרחיקים את הרופא מהאפשרות לטפל באדם השלם ולהעניק לו את אותה ברכה חכמה וצנועה, "רפואה שלמה".

את הדיכוי אשר יוצרת הרפואה הקונבינציונאלית אנו רואים במהופך במהלך ההחלמה ההומיאופתית.  אותו נער לכשיבא חולה באסטמה לטיפול הומיאופתי, מהלך ההחלמה שלו יהיה כזה כך שלאחר חלוף האסטמה תופיע שוב הפריחה העורית (בד"כ ברמת חומרה נמוכה יותר ולזמן קצר) עד חזרה אל מצב הבריאות הראשוני. כלומר מהלך ההחלמה ההומיאופתי דומה למען השלת שכבות דיכוי ומחלות אשר נוצרו במהלך השנים עד לחזרה אל אותו מצב בריאות ראשוני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים