הומאופתיה – תנועה בין חומר לרוח

יש משהו פואטי בעובדה שההומאופתיה דווקא, רפואה עדינה ונעדרת מימד חומרי, מתבדרת ברוח כמעט. מביאה ממסדים וגופים כלכליים לאחד שורות ולעמוד מולה כחומה.

מה שמציב את ההומאופתיה דווקא במוקד ההתייחסות העוינת של הממסד הרפואי הם כל הסיבות הטובות אשר בגינם הפכה לפופולרית כ"כ עד שמיליונים ברחבי העולם עושים בה שימוש מידי יום. היכולת לתת מענה למגוון רחב מאוד של מחלות, הריפוי לאורך זמן אשר משיגה, העדר תופעות הלוואי, ובוודאי גם העובדה שהמטפל שיושב מולך רואה אותך כבן אדם ולא כנתוני מעבדה.

השליטה המוחלטת של הממסד הרפואי בכל מרחבי הבריאות הציבורית, והפוליטיקה של הכח בא נוקט (הפוליטיקה של הכח איננה המצאה וייחוד של הממסד הרפואי כמובן, כמעט כל ממסד באשר הוא ממסד מאופיין בהתנהלות כוחנית), פועלות במקביל בשני כוונים: גם מאפשרות חסימה של ההומאופתיה אל תוך מרחבי הרפואה הציבורית  (למשל דרך שליטה ב"מינוני השיווק" של ההומאופתיה דרך קופות החולים), וגם לא פחות חשוב, עצם הנוכחות של הכח במרחב השפה, זווית ההסתכלות החד-משמעית והקשיחה של הכח, מעודדת נקודת מבט חומרית על השיטות הרפואיות (התנהלות כוחנית על פי טבעה לא אוהבת להיות "מאווררת", התנהלות כוחנית נמשכת על פי טבעה אל המוחלט והגשמי) ובאופן ברור מאמצת ומנכסת לעצמה רק שיטות רפואיות הדומות לה, כלומר חומריות וחד-מימדיות.

נח לו לממסד לצייר את ההומאופתיה כאיזושהי התקבצות איזוטרית של כמה רוחניקים, לא סגורים על עצמם, שאולי חזרו משיטוטי הודו ומתחילים להתעסק בשיקויים ואלכימייה כדי לקושש פרנסה, אולם האמת רחוקה מכך. הומאופתיה הינה שיטה סדורה וקפדנית מאוד, גם ברמה הפילוסופית וגם ברמה הפרקטית. ברמה הפרקטית למשל ברור לנו מהם האינדיקציות לתהליך הריפוי, אילו מערכות גוף אמורות להשתתף בתהליך הריפוי והסדר הכרונולוגי בו יופיעו. זאת ועוד, קיימים פרוטוקולים ברורים ומוסדרים לגבי התהליכים אותם צריך למצות כדי לבדוק את פוטנציאל הריפוי של תרופה הומאופתית חדשה… ברמה הפילוסופית יש ראייה ברורה למושגי הבריאות והחולי, ועד כמה קשורים ומושפעים אלו מגורמים "לא קשורים" כמו מימוש עצמי, תסכול או כמיהה לאהבה. ההומאופתיה חיה בועטת ומתפתחת כל הזמן והזרמים ההומאופתיים הבולטים של השנים האחרונות – אולי בהשפעת המחשוב ויכולות עיבוד הנתונים (קיימות אלפי תרופות הומאופתיות ולכל אחת מהן מאות ואלפי זיקות למערכות גוף שונות) – הם אלו המבקשים לייצר הבנות-על בין משפחות של תרופות על רקע מאפיינים בוטניים וכימיים, אלו זרמים המבקשים להביא אל תוך הפרקטיקה ההומאופתית ראייה מערכתית ויש להם השפעה כבירה גם על הפילוסופיה ההומאופתית.

אולי את מירב הארטילריה מהממסד הרפואי סופגת העובדה שהתרופות ההומאופתיות מדוללות עד כדי אובדן כל נוכחות של חומר פעיל (בתהליך הפקת התרופה ההומאופתית עוברת תמיסת האם דילולים חוזרים ונשנים עד כדי שברמות דילול מסוימת – מעבר לקבוע אבוגדרו[1] –  אין זכר למולקולות החומר של תמיסת האם). מבחינת הממסד הרפואי זהו "אקדח מעשן", אם אין חומר פעיל בתרופה אז איך היא בכלל מתיימרת לייצר ולשרשר תהליכים כימיים וביולוגים שיביאו לריפוי.

וזהו בדיוק סלע המחלוקת עליו צריך להכות כדי ללמוד שיעור והבדל משמעותי בין הרפואה הקונבנציונאלית ובין ההומאופתיה. הרפואה הקונבנציונאלית הינה רפואת החומר, מבחינתה כל חולי, כאב או פריחה אמורים להיות מובנים אך ורק בקונטקסט חומרי. מתוך דגימות הדם, תרביות השתן והביופסיה מפענחת הרפואה הקונבנציונאלית את המחלה וקוראת לה בשם. בהתאם, גם כל חולי חייב להתרפא דרך החומר, כל תרופה ופרוטוקול ריפוי קונבנציונאלי מתיימרים לקיים יחס הדוק ושקוף לתהליכים כימיים וביולוגים אשר תכליתם להשפיע על החומר ולרפא את הגוף. ומעבר לכך, לא רק שהמחלה מתבררת, מפוענחת ומטופלת דרך נתוני המעבדה ופרוטוקולים של טיפול אלא שמתקיימת זהות בין המחלה עצמה ובין נתוני המעבדה המגדירים אותה, כלומר המחלה עצמה אין היא אלא אותם פרמטרים שבעטיים מאובחנת, המחלה כחומר.

ומן העבר השני, ההומאופתיה. ההבנה ההומאופתית הינה שכל חולי נכון שיהיה מפוענח לא רק דרך סמפטומים גופניים – פתלוגיים שבגינם הגיעו לקליניקה (הסמפטומים הגופניים בעזרתם מאבחן ההומאופת שונים מהסמפטומים דרכם מאבחנת הרפואה הקונבנציונאלית ויחתרו תמיד לראות את הייחוד האינדבדואלי, וכך למשל אבחון של כאב-ראש ברפואה קונבנציונאלית יכול להפוך באבחון הומאופתי לכאבי ראש לוחצים מעל עיין שמאל המוטבים אחרי גלידת ווניל), אלא תמיד גם בהקשרים רחבים יותר הקושרים לתוך הסיפור הגופני גם את הצד הרגשי והנפשי. וכמה שפשוטה וטבעית וצרובה בנו צריכה להיות ההבנה הזו שרגש וגוף כרוכים ומשפיעים זה על זה, כך גם מדהים לגלות עד כמה הצליח הממסד הרפואי לטשטש ולקעקע כל עקבה ובדל חשיבה שחלילה ייגרום לנו לראות את הדברים כדבעם.

והרי זה פשוט עד שבא לצעוק, האם באמת ניתן להוציא מההקשר של סיפור המחלה של ילד חולה באסטמה את העובדה ששבועיים לפני שהחל לצפצף הוא עבר לגן חדש, שם קשה לו מאוד להיקלט ולהפרד מאימו ? האם באמת ניתן להוציא מסיפור המחלה של אשה עם מיגרנות את העובדה שהמיגרנות תוקפות אותה רק בסופי שבוע, בזמן שאין לה עבודה לברוח אליה מבעלה איתו היא "מבלה" בבית ? ויותר מכך, חשבו למשל על הקשרים "ארציים" ומיידיים יותר של גוף ונפש, חישבו למשל על הסמיכות הברורה בין גוף לנפש בהקשר של… סליחה, גועל והקאה. איך תחושה נפשית של גועל, מוצאת את המשכה (ויותר נכון פתרונה) בביטוי גופני של ההקאה. או לשמחתנו, חישבו על התרחבות הלב של האוהב.

מדהים להיווכח איך הצליח הממסד הרפואי לצייר כאן תמונת עולם בה הנפש כלל איננה רלוונטית לתהליכי הבריאות והחולי, תמונת עולם בה כל מה שיש הוא תאים, רקמות ומערכות גוף שאדישים לגמרי למצב רוחו, תקוותיו ומפחי נפשו של מי שמאכלס אותם.

וכעת לגבי העדרו של המימד החומרי מתוך התרופה ההומאופתית.. אז ראשית צריך לאמר שהפקת התרופה ההומאופתית מתחילה מהחומר, כלומר תמיסת האם ממנה מתחיל תהליך הההכנה היא תמיסה שמאפייני החומר ממנו מורכבת הם ברורים ונוכחים, אלא שכאמור לאורך תהליך ההכנה של התרופה עוברת תמיסת האם סדרות של דילולים עד כדי שמעבר לרמות דילול מסוימות (קבוע אבוגדרו) אין זכר לחומר ממנו הורכבה תמיסת האם. אם כך איך זה שתרופה שאין בה חומר פעיל מסוגלת לייצר שינויים כ"כ דרמטיים בגוף (טיפולים הומאופתיים ניתנים היום בהצלחה גם במחלות כרוניות מורכבות וקשות, כמו איידס, וסרטן).

ברשותכם אענה בשאלה: ואיך זה שארועים נפשיים שאינם חומר מסוגלים להפעיל ולשנות את הגוף? איך למשל אירוע נפשי כמו רצוני להרים את היד גורם לתהליך פיזיולוגי שבסופו ידי מורמת? איך למשל רצוני לבעוט בכדור מייצר תהליך פיזיולוגי שבסופו רגלי בועטת? ואיפה הקשר בין אותו מרחב נפשי בו מתרוצצים ארועים, כמו רצון, פחד או שמחה לביטויים גופניים כמו הרמת יד, זיעה או קפיצה באוויר ?

ולמי שחושב שגם ארועים נפשיים אינם אלא תנועות נוירונים במרחבי הגוף אומר כך: תנועת הנוירונים ומערכת העצבים הם המקבילה החומרית לתנועות הנפש, ויותר מכך תנועת הנוירונים ומערכת העצבים הם הפלאטפורמה המאפשרת ארועים נפשיים,- למיטב ידיעתי בלי מערכת עצבים לא נוכל לחוש לחשוב ולהרגיש – אולם תנועת הנוירונים איננה הארוע הנפשי. הארוע הנפשי הוא החוויה הנפשית של התחושה, הרגש או המחשבה. גם אם נניח עולם דמיוני בו מכונות משוכללות יכולות לקרא בי כל תנועה עצבית ולתרגם את תכנה אל מסך טלוויזיה גדול, עדיין כל מה שנגיש למכונות הוא רק בשר ודם, אך לא הרוח. (תרגיל במחשבה: האם המכונות חוות את הצבע האדום אותו העלתי בעיניי רוחי או שהן רק מתרגמות תנועה עצבית מסוימת ל: "הצג צבע אדום על המסך" )

אז אם אנחנו חיים יומיום את הקשר הפועם הזה שבין גוף ובין נפש, אם אנחנו עדים בוודאות המוחלטת ביותר לקשר ולסיבתיות שבין עולמנו הנפשי ובין גופנו החמרי, מדוע אנחנו צריכים להיות מופתעים כ"כ מזה שתרופות אשר אינן חמריות משפיעות ומרפאות את גופינו. אם אנחנו מקבלים כשיגרה עייפה כמעט את זה שעניני נפש ממטירים מאי שם על גופנו אז מהיכן בה הצורך להכפיף את הגוף להשפעות חומריות בלבד ?

עולה השאלה, אוקי…אז נאמר שקיבלנו את זה שארועים שאינם חומריים משפיעים על גופינו, אולם הארועים הלא חומריים אותם קיבלנו הם אלו אשר מתרחשים אצלי (אגב, איפה זה האצלי הזה?) ולא ארועים אשר נרקחים בתוך בקבוקי שיקויים. כלומר גם אם קיבלנו את זה שארועים לא חומריים משפיעים על גופנו אז הארועים שקיבלנו הם כאלו המתרחשים בנפשי שלי ולכן קיימת קרבה מסוימת, סוג של אינטימיות בינם לבין גופי, ואין מה להשוות בין הקרבה של גופי לנפשי לעומת הקרבה שבין גופי ובין איזה שיקוי כלוא בתוך בקבוק.

אכן כך, אין מה להשוות בין מידת הקרבה והאינטימיות של נפשי לגופי ובין מידת הקרבה והאינטימיות של התרופה ההומאופתית אליי (אף על פי שלאורך שנים של פרקטיקה הומאופתית אתה מתחיל לפתח מוזרויות של אינטימיות עם התרופות…אבל זה כבר סיפור אחר). כל כוונתי היתה להראות שהנה קיימות אכן השפעות שאינן חומריות (ארועים נפשיים) על החומר (על גופנו) שאותן אנחנו מקבלים. מין כישוף כזה, קסם המתרחש בכל רגע נתון אצלנו ושאותו אנו יודעים בוודאות הכי מוחלטת ובאופן בלתי אמצעי, ולא חושבים לדחות אותו רק בגלל שאיננו חומרי. אותו קשר פסיכו-פיזי עליו דיבר ועליו התלהט הזקן הנהדר ההוא מירושלים.

לעובדה שגופנו מושפע מנפשינו, לעובדה שגופנו מגיב למה שאין לו כל אספקט של חומר יש שתי השלכות רלוונטיות לדיוננו: האחת היא ההבנה לגבי משקלם של ארועים נפשיים על גופינו ובינהם גם תהליכי בריאות וחולי, השנייה היא לגבי היתכנות השפעתו של מה שאיננו חומרי על גופנו.

אז איך משפיעה התרופה ההומאופתית על גופנו, איך משפיע האין-חומר הזה על החומר? התשובה הראשונה והכנה היא "לא יודע, אבל אני לא בטוח שזו שאלה כ"כ חשובה", (לפחות לא חשובה מספיק כדי לגרום לי להטיל ספק ביכולות הריפוי של התרופה הומאופתית, הפרקטיקה הקלינית מספקת הוכחות יומיומיות ליכולות הריפוי של ההומאופתיה). התשובה השנייה היא שאני קצת יודע אולם ההסבר יהיה יותר פילוסופי-אסתטי מאשר מדעי.

לטובת ההסבר הפילוסופי – אסתטי צריך לתרגל צורת הסתכלות אחרת על העולם. צריך להתנער מהקונבנציה של ראיית הדברים במימד העובדתי – חומרי ולאמץ עמדה אימפרסיוניסטית כלפי העולם, לעמוד מול הדברים חף מכל תבניות מדעיות ושיטות קיטלוג ושיום, לתת להוויה שמולי לפגוש אותי במצב הכרה מעורפל משהו, לגשת אל הדברים פחות דרך הראש ויותר דרך הגוף, ולהיות פתוח וקשוב לרגשות ולתחושות שהדברים מעלים בי, למשמעויות. העולם אז נחווה כמו לונה פארק גדול בו העובדות היבשות (שם, מבנה כימי, נתוני מעבדה..) מוטלות אל הרצפה וכל מה שאנו רואים זה ענני משמעויות השטים במרחב, שדות סמנטים. בעולם כזה למשל צב איננו בע"ח ממחלקת זאורופסידה, אלא שדה סמנטי למונחים כמו ביתי הוא מבצרי, התכנסות ואיטיות. בעולם כזה דולפין איננו בע"ח מסדרת הלוויתנאים, אלא שדה סמנטי למונחים כמו שמחה, משחק וחיוך, וקפה איננו צמח ממשפחת הפואתיים, אלא שדה סמנטי למונחים כמו ערנות, התמכרות וחוסר שקט. בעולם כזה גם המטופל מנוער מקיטלוג עובדתי ויבש של נתוני מעבדה לטובת מאפיינים ייחודיים ומשמעותיים יותר. כדי לאפיין את המטופל באופן הומאופתי שכזה נדרשת סוג של הסתכלות אינסטרומנטלית על המטופל, כלומר פחות להתעסק בתכנים ויותר בצורניות של הדברים, להבין מבנים ותנועות ופחות סיפורים ונראטיבים.

אני אסביר, נאמר שהגיע מטופל בגלל איבוד שמיעה שהולך והופך לחמור יותר ויותר. אבחונים כלליים נוספים מראים שהתיאבון שלו מאוד מאופק, לא בגלל הרגלי נימוס או שיקולים דיאטטיים אלא ככה הוא באופן טבעי, ונאמר גם שאיננו חש שום צורך להתעמלות גופנית, אין לו שום עניין בלפרוק אנרגייה החוצה. מבחינה רגשית נראה שאינו נוטה ל"התחבר", טוב לו עם עצמו ולא מתוך פגיעות והתכנסות אלא פשוט מתוך שלמות וחוסר צורך לקבל או לתת, איש עם מרכז מאוד נקי וצלול, הוא איננו נבנה מתוך לעומתיות ועמדה מול האחר אלא פשוט מתוך גרעין מאוד בהיר ושקט של עצמיות. כעת, כשמנסים למצא חוט המחבר בין כל המאפיינים של איבוד שמיעה, חוסר תאבון, חוסר צורך בפריקת אנרגייה וחוסר צורך בקשרים חברתיים אז אפשר לחשוב על איכויות כמו "לא מתחבר" "לא מתחלף" "שלמות" את איבוד השמיעה ניתן לראות כתלישות הולכת וגוברת בעניין מחוצה לי, את חוסר התיאבון והדחייה ממאמץ גופני ניתן לראות כחוסר עניין לקבל או לפרוק אנרגיה, ולכל אלה מתמזג היטב גם חוסר העניין בפעילות חברתית והשלווה והמלאות בהיות לבד. אנחנו רואים איך מאפיינים גופניים ורגשיים מתגבשים אל תוך שדות סמנטיים, איך ענני משמעות כמו "לא מתחבר" או "שלמות" מתחילים לשוט מעל ראשו של המטופל. שדה סמנטי זה ניתן לדמות אותו כעננים המשייטים מעלינו אולם ניתן לחשוב עליו גם כגרעין הוויתנו, אזושהי נקודה עמוקה בתוכנו אשר ממנה מהדהדים כאדוות כל דפוסי הרגש והגוף. מתוך המיתר הפנימי הזה מהדהדת המנגינה והקול הייחודי של כל אחד מאיתנו, זהותנו העמוקה וההיולית ביותר.

לפעמים אנחנו מאבדים את המוסיקה, לפעמים בגלל 1001 סיבות טובות ונחוצות אנחנו מאבדים את החיבור לאותה נקודה עמוקה וחיינו מתחילים להתנהל בלי כל הקשבה לגרעין הפנימי שלנו. ממעגלי שוטטות מנותקים אלו מתחיל קלקול וחסימה, ממעגלי החול והיומיום החיצוניים אל תוך גרעין הוויתנו. וכך שהמוסיקה לא נשמעת, שהאור הקורן ממרכז הוויתנו נחסם, מתחילים תהליכי קלקול וחולי, הן ברמה הרגשית והן ברמה הגופנית. למשל אצל מי שפנימיותו רוחנית ואמנותית אולם נאלץ לוותר על נטייה זו לצרכי פרנסה, למשל אצל מי שבמהותו זקוק ליציבות ושיגרה ופתאום זו נשברת, אולי עקב פיטורין מעבודה (ברור שאצל רוב האנשים פיטורין אינם דבר נחמד, אולם יש מי שיגיב אליהם בזעזוע, שבר ומחלה, ויש מי שייתעצב ויתאכזב לזמן קצר וימשיך בחיים). ואז שההרמוניה נעלמת, שהצרימה באה בדמות חוליים רגשיים או גופניים עולה צורך לכוונן בחזרה את המוסיקה, וזהו תפקידה של ההומאופתיה. הומאופתיה מהדהדת אל מול גרעין הוויתנו הפנימית את המוסיקה ששכחנו, מכווננת מנגינה ראשונית ונשכחת.

עבודת הכוונון הזו, נעשית באמצעות תרופות הומאופתיות אשר להן תדר דומה לזה של המטופל, מנגינה דומה, "דומה בדומה ירפא".  וכאן נכון יהיה להתעכב על מושג מפתח ושמו פרובינג. פרובינג הינו תהליך היצירה וההתוודעות אל תרופה הומאופתית חדשה, במהלכו ניתנת לקבוצת נסיינים התרופה ההומאופתית ונבחנת ומתועדת השפעתה עליהם. לתהליך פרוטוקול מוסדר המחייב בין היתר סמיות כפולה (double-blind) לגבי מקור התרופה, החומר ממנו הופקה, כך יוצא שגם החוקרים וגם הנסיינים אינם יודעים בעצם מה התרופה עליה נערך הניסוי. בסופו של התהליך נולדת תרופה הומאופתית חדשה, מגוון הסימפטומים בהם מטפלת, מערכות הגוף המקיימות אליה זיקה כמו גם מאפיינים רגשיים אליהם מגיבה מתועדים ונערכים כדי שהתרופה תוכל להכנס לסדר העבודה הקלינית של ההומאופתים. אולם מעל כל אלפי הסמפטומים האלו אשר בהם התרופה מטפלת שטים ענני המשמעות (ואולי נכון יותר לאמר שמתחת לכל הסמפטומים נחים שדות סמנטיים מתוכם הם צומחים). כלומר בדיוק כפי שההסתכלות על המטופל שלנו מבחינה רגשית וגופנית התגבשה לכמה שדות סמנטיים מאפיינים כך גם עם התרופה ההומאופתית, כלומר אם נסתכל על הפרטים הרבים בהם התרופה מטפלת נוכל להבחין במין חוט של שני המחבר בין כולם, מרכז כבידה אשר סביבו סובבים כל הסימפטומים, ואלו במקביל לשדות הסמנטיים העולים כאיפיון של מטופל, שדותיה הסמנטיים של התרופה ההומאופתית, הרמדי.

אחד הדברים המופלאים להתוודע אליהם בהומאופתיה הוא איך כל אותם סימפטומים ושדות סמנטיים של התרופה שהתבררו והתגבשו במהלך הפרובינג (כאמור, בלי שאף אחד ידע מהו מקור התרופה עליה נערך הפרובינג), קשורים קשר הדוק לחומר ממנו הופקה התרופה ולשדה הסמנטי העולה ממנו. כלומר לכשמסתיים הפרובינג וכל הסמפטומים והשדות הסמנטיים כתובים וערוכים וכבר ניתן להסיט את הווילון ולחשוף את החומר עליו נערך הפרובינג, קם ומתגלה מול עיננו הקשר העמוק שבין המקור לבין התרופה, בין שדותיו הסמנטיים של החומר לשדותיה הסמנטיים של התרופה. הקשר הזה שבין ה"אין-חומר" (התרופה ההומאופתית המדוללת מעבר לכל עקבות של חומר) ובין המקור ממנו הופקה הוא כ"כ ברור וזוהר ונוכח עד שדי בו בכדי להבין כמה חומר נוכח ב"אין חומר" או נכון יותר לאמר איך ה"אין חומר" נושא בתוכו סוד וזכרון עמוק מהחומר.

כדי ללמוד משהו על הקשר שבין השדה הסמנטי של חומר המקור ובין השדה הסמנטי של התרופה כדאי לחזור למטופל שלנו לרגע. כזכור, השדות הסמנטיים שעלו והתגבשו מתוך המאפיינים הרגשיים גופניים של המטופל שלנו היו "לא מתחבר" , "לא מתחלף" "שלמות". הרמדי ההומאופתית שמתאימה לטיפול תחת אפיונים אלו, ששדותיה הסמנטיים דומים, היא רמדי הנקראת "ניאון". ניאון, לפי שמה, הינה תרופה המופקת מהיסוד ניאון שהוא גז אציל (אחד משבעת הגזים האצילים אשר חותמים כל אחד משבעת מחזורי הטבלה המחזורית), כעת מה שמייחד גזים אצילים הוא חוסר העניין והרצון שלהם לייצר תהליכים כימיים עם יסודות אחרים, שכבת האלקטרונים החיצונית של הגזים האצילים הינה מלאה ושלמה כך שאין להם צורך לקבל לתוכה אלקטרונים או לחליפין לשחרר עודפי אנרגיה, האנרגיה העוטפת את הגז האציל היא שלמה ומספקת את צרכיו בפני עצמה בלי שום צורך לתת או לקבל. והנה שמרחיקים קצת את העיניים מהסתכלות כימית מעבדתית ומנסים לחשוב איזה עולם מטאפורי עולה מתוך ההתנהגות של הגזים האצילים, מהם השדות הסמנטיים שלהם, נראה שם מושגים כמו "לא מתחבר", "לא מתחלף" "שלמות" (הגז האציל כאמור אינו מתחבר עם יסודות אחרים, לא מחליף אלקטרונים והינו שלם ומסופק בפני עצמו), בדיוק אותם מושגים אשר עולים כשדות סמנטיים מהתרופה. וזוהי כמובן רק דוגמא אחת מיני רבות, אולם ההדהוד הזה בין החומר ובין התרופה נפרש לרוחב כל מלאי אלפי התרופות ההומאופתיות, למשל נראה איך מושגים כמו "התמכרות" "ערנות" ו"עליצות" עולים מרמדי המופק מקפה, או איך רמדי המופקת מלבה של הר געש מאופיינת במושגים כמו "התגעשות" "התפרצות" ו"עוצמה אדירה", כאילו כל מהות החומר מזדקקת אל תוך ה"אין חומר" (התרופה ההומאופתית).

מסר זה של דרישת שלום אל החומר מתוך ה"אין חומר", לחיצת הידיים הזו, נקודת ההשקה הזו שבין הרוחני לגשמי, היא הוכחה נוספת (למי שאכן נחוצה לו הוכחה) לממשות הקשר שבין הרוחני והגשמי. היכולת של הרוח (תרופה הומאופתית) לנשוב רפואה לעבר הגשמי (הגוף), והיכולת של החומר להתנער ולהתדלל מגשמיותו (תהליך הכנת התרופה ההומאופתית הינו תהליך של דילול וניעור רציף של החומר) לעבר הרוחני, היא ביטוי נוסף לקשר שבין הרוחני והגשמי. הסופרפוזיציה הזו בה התחלפויות של חומר ורוח מתרחשות בדילוגים קוואנטיים, שם רוחש מעשה הבריאה והריפוי.

 


[1] קבוע אבוגדרו הינו מונח פיזיקלי המציין יחס בין החומר למדיום בו מתפזר. יחסי חומר מדיום מעבר לקבוע אבוגדרו (1023)  הינו כזה בו לא ניתן למצא עקבות של חומר. הדילולים ההומאופתיים ברובם הינם כאלה החוצים את קבוע אבוגדרו.

 

 

 

One Comment on ““הומאופתיה – תנועה בין חומר לרוח”

  1. ליאה מוזר

    בס"ד.

     

    יוסי, שלום לך!

    אהבתי מאוד, קראתי כל מילה, אולי אם תרצה אפשר להוסיף את ההומאופת הראשון המופיע בכתובים שלנו     " משה רבנו" , לאחר חאט העגל משה רבנו לוקח את הזהב ממיס אותו מפזר על הנהר, לוקח מהמים ונותן לעם ישראל לישתות וכך עם ישראל נרפא מהצורך שהיה קיים בהם לעבודה זרה.

    אהבתי מאוד , בהצלחה! ליאה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים