לב

 

מים רותחים, סבון, לשטוף את הידיים עד מעל למרפקים היטב היטב, להקציף את כל שערות האמה,  לסלק כל טיפת סבון עם זרם מים חזק וכעת שוב סבון. לישטוף היטב היטב להחליק עם כף יד ימין על אמת יד שמאל , לילחוץ חזק, לסלק את שאריות הסבון והמים, ועכשיו שמאל על ימין, לילחוץ חזק על העור, לשים לב שהתנועה תהיה תואמת את כיוון צמיחת השיער, לייבש.

כפפות, לידחוף את האצבעות פנימה, בלי שום קימוט בלטקס, הציפרניים גזוזות היטב, עכשיו להניע את מפרקי האצבעות, לראות שלא נוצרים קמטים בתנועה, שאין רעשים של לטקס מתחכך.

"ילד בן 12,VSD – חור במחיצה שבין החדרים, ניתוח שלישי בארבע שנים אחרונות…"

"מורדם? "

"כעת בחדר הרדמה יחד עם אימו."

דלת המעבר לחדר ההרדמה נפתחת, הילד הורדם.

ילד רזה מאוד וגבוה יחסית לגילו, 168 ס"מ. עצמות לחיים בולטות, אף נשרי. לידו עומדת אימו, ניתן לראות את הדמיון, גם האמא גבוהה, לשניהם יש גפיים ארוכות, יוצאות החוצה מן הגוף. ידה של האם מונחת על חזהו של בנה, אצבעותיה הארוכות מסתירות את אזור הניתוח שכבר סומן בצבע.

ארבעה אנשים בחדר, ילד, אמא, רופא ואחות. אני בעצם לא בטוח שאת הילד במצבו עכשיו סופרים כבן אדם שלם, אם היה קצת יותר הגיון בשפה אז בטח היו ממציאים מילה מתאימה, שבר אדם, 40% בערך, וזה להיות אופטימי. עיניה של האם מביטות בעיניו העצומות של בנה, אצבעות ידיה נעות בעדינות מעל ליבו החולה של בנה. זה זמן להכנס לחדר הניתוח, האמא אורזת את הכינור של בנה אל תוך תיבה, הילד ביקש לנגן ולהירדם עם הכינור לצידו, בה"ח מאפשר.

שולחן הניתוחים, צריך למקד את האור לזירת הניתוח, עכשיו טוב, אלומת האור החזקה ועורו החיוור והדק מאפשרים ליראות מתחת לפני העור, מתקרב עם המסור, לא תהיה בעייה לנסר את הסטרנום, נראה אולי פריך ועדין מידי, נדרשת דייקנות. צריך לתאם בין תנועות בית החזה שלו, עולות ויורדות, ובין פעולת המסור.

בית החזה פתוח, קליפסים מהדקים את מעטפת הלב, הפריקרד, ומאפשרים להביט פנימה, לב חולה פועם, דם ורידי ודם עורקי מתערבבים בגלל חור במחיצת החדרים, דם עורקי חוזר לריאות במקום לצאת ולהתפזר בגוף, יש עומס על הריאות ועומס על החדר הימני, ליבו של הילד גדל מעומס הפעילות. לא טוב להעמיס על הלב.

הטמפרטורה בחדר קבועה 21 מעלות, מצוינת לעבודה, צריך לחבר צינורות לניקוז הדם מהלב אל מכונת לב ריאה. הדם מתחיל ליזרום החוצה מן הגוף , דם ורידי יוצא אל מכונת לב ריאה, מתחמצן וחוזר לגוף דרך אבי העורקים.

אני מסמן למפעיל המכונה להתחיל להוריד את טמפרטורת הדם, ניתוחי לב עושים בדם קר, כדי להאט את חילוף החומרים. כעת את פעולת הלב מחליפה מכונה, המכונה יודעת לעשות דברים שהלב לא יכול, לווסת את טמפרטורת הדם, לווסת את רמת החמצן, לווסת את לחץ הדם, ככה זה מכונות משתכללות ומשתבחות עם השנים גוף האדם כבר לא.

האחיות מחליפות מידע מהעובדת הסוציאלית, משפחה בת שתי נפשות, אם וילד, הילד כנר מחונן, האמא צ'לנית, חברה ברביעייה קאמרית. לידה עם מום בלב, ניתוח שלישי, רצו לנתח בארה"ב אולם לא היה תקציב. אני עובד על החור בלב,  תופר טלאי. מניתוח לניתוח החור גדל, בקצב כזה לא מחזיקים מעמד. שקט עכשיו רק קול זרימת הדם הקר במכונה וקול נהמות המכשירים, זמן איכות. הטלאי חייב תשומת לב, חייב להיתפר בקפדנות, הטלאי הזה אח"כ צריך להתחבר אל רקמת השריר וליסגור את החור. הגישה הכי נוחה מתאפשרת כשאני עומד מאחרי ראשו של הילד ורוכן מעליו, קרוב אל בית החזה, רק אני והלב, אחד מול אחד, זה מה שאני אוהב בקרדיולוגיה, להחזיק חיים בידיים, לתת עזרה. עוד מעט מסיים לתפור וניתן יהיה להתחיל לחמם את טמפרטורת הדם.

הילד איבד כמויות גדולות של דם עד כה במהלך הניתוח, צריך להשלים את כמויות הדם, מוסיפים עוד עירויים אל מכונת לב-ריאה , יש מספיק מנות דם מוכנות. חלק מהדם שאיבד נספג בסדינים, דם אדום כהה ועמוק, עורו של הילד כולו בצבע אחיד, צהוב חיוור וכלל לא משתלב עם הבורדו הזה סביבו. עדיין רוכן מעליו, צריך להיזהר לא להזיז את צינורות ההנשמה שבפיו, כל המכונות מתפקדות כאן בהרמוניה וצריך להשתלב בתוכן, בן אדם הוא לא מכונה אבל צריך לישאוף קדימה.

בינתיים, טכנאי מכונת הלב ריאה מדפדף בעיתון, הוא מחפש כתבה על קונצרט בו השתתף הילד לפני שלושה ימים, הוא מצא ומקריא לכולנו:

כיתת אמן לכינור עם פבריציו מיכאלי, המרכז למוזיקה, מישכנות שאננים, ירושלים.   

כיתת האומן הזו, הילד ההוא עם הכינור (נגיע, נגיע) הביאו אותי לשאלות פילוסופיות.

השאלה מתנסחת כך: יוצר, אומן, עד כמה חייו שלו צריכים להיות "אותנטיים" מספיק כדי לעמוד מאחרי היצירה ? באיזו מידה צריך עומק היצירה להשתקף גם בחייו של היוצר? או בלשון קונקרטית יותר האם ילד בן 12 יכול לעמוד מאחרי השאקון של באך? לא מבחינת חיבור היצירה (אם כי באופן תאורטי גם זו שאלה שיכולה להישאל) אלא מבחינת נגינתה (נגינה היא יצירה, כמובן!),  עד כמה ילד בגיל 12 יכול להתחבר לעומק הרגשות שביצירה כזו ?

אז אני לא הולך להמשיך בהתחבטויות הפילוסופיות האלה יותר מידי (זו גם לא העבודה שלי) אבל התחושה שלי היא שהשאלה די מיותרת, גם בגלל מה ששמעתי אתמול, וגם בגלל שהעיסוק הזה בין עומק היצירה לביוגרפיה של האומן הוא דיון פסיכולוגיסטי בעיקרו ולא אמנותי, כלומר דיון של אנשים שלא עוסקים ביצירה, אלא כאלה שמביטים עליה מהצד, אנשים שחיים מחוץ לזמן. ואני, אני אתמול חייתי בתוכו, ל-15 דקות בערך, בהם שמעתי את הילד הזה מנגן את השאקון, עולה אל הבמה ופותח את צעדת האבל הנפלאה הזאת באקורדים נמתחים כמו צעקה, כמו פה פעור מתדהמה, מפיל באחת שקט על האולם, מקפיא בצליל חם את פרצופי הנוכחים, מעקם את הזמן.

בהתחלה, וזו הרי כיתת אמן, הילד עוד פזל מידי פעם למיכאלי, כדי לדעת מתי לעצור (כן, הכל במסגרת כיתת אמן בה מיכאלי מקשיב לנגנים הצעירים, עוצר את נגינתם ונותן הסברים), אולם לא היה בזה טעם, מיכאלי עצמו היה שקוע כולו בתוך נגינתו של הילד, פניו שמוטות וגופו מכונס, ורק מידי פעם ידו הגיחה מתוכו וסימנה תנועות של ניצוח או המשך או נחת רוח.

אז הוא המשיך, הילד הזה, את תהלוכת הפרידה הזאת, את צרחת המיתרים, את מצעד האנשים שפניהם מתעוותות מכאב, אל תוך רחוב היצירה, מקיים מחבק ונושק לכל מבני הרחוב הברוקיים, מטפס לגזוזטראות , משליך פרחים, מנצח על קצב ההולכים, ובלוח ליבו, ובלוח ליבו דוחף את עגלת המת .

אצל באך אמר לי פעם מישהו המחויבות למבנה זה לא עניין סגנוני אלא אמונה דתית, כלומר הדיקות מבנה היצירה אצל באך, האופן בו היצירה מתייחסת לעצמה, נובעת מתגלגלת ומתקפלת סביב משפט מסוים, היא סוג של עבודה דתית, כמו אדם דתי אשר חייו מתפתחים ונפרשים אולם תמיד מקיימים יחסים פנימיים עם גרעין אמונה, תמיד סביב מרכז כובד אשר ממנו יוצאים ואליו באים. ככה זה כמובן גם בשאקון, נושא היצירה, ארבעה צלילים עוקבים יורדים רה, דו, סי ולה הם מרכז הכובד של היצירה, נושא היצירה, אשר הולך ולובש צורות שונות לאורכה, במהלכים הרמונים ובמבוכים פוליפונים,  והילד הזה אתמול  ידע אותם כולם, את ההקפדה על המיקצב, את הפעימה המודגשת, את הזהירות מההשתפכות ואת האינטימיות בין הצלילים, כאילו חיבק את סוף היצירה כבר בתו הראשון הפותח, פירק אותה לחלקיקים אלמנטריים ובו בזמן הרכיב אותם למשמעות גדולה.

 כל שדרת היצירה הזו הוקמה שם, כל מבנה וקישוט קם, ומייד הפך לזיכרון, מצטברים זה ליד זה, נאספים זה בתוך זה, מסתעפים כפרוזדורי לב, גואים כגלים, ובאים כולם אל רחוב שבסופו האיין, קבר, חור, בור.

הטכנאי קיפל את העיתון והניח אותו לידו, האחות נאנחה ואילו אני חשבתי נו מה שווה כל האמנות הזאת מול המדע.

חדר ניתוח מספר 4 קומה 2-, 25 מ"ר של קירות בטון יצוק, אין חלונות (יש טלוויזיה במעגל סגור המאפשרת לנו לראות את כל מה שקורה בפרוזדורי ההמתנה מכל הזוויות, התקינו אותה לאחרונה לאחר המכות שספגו כאן אנשי צוות מכל מיני משפחות משוגעות). שבעה אנשי צוות וילד אחד, שתי אחיות, שני טכנאים, מרדים מתמחה ואני, הפתח היחידי בחדר הוא שתי דלתות רחבות הנפתחות אל חדר ההרדמה מעבר אליו חדר התאוששות ובחוץ מחכות המשפחות. למשפחות יש צג גדול   58 אינץ' של טלוויזית LED  חדישה , אשר מזין אינפורמציה על מהלך הניתוח. יש גם אחות אשר מידי פעם יוצאת לעדכן, עכשיו המשפחות זה אמא אחת שיושבת בחוץ לבדה, ומחכה. בד"כ המשפחות מעסיקות את עצמן במשהו, קוראים תהילים, מדברים הרבה בטלפון, יוצאים לעשן, מתייעצים, תופסים כל איש צוות שעובר ולא מניחים לו עם אותה שאלה בפעם האלף. אבל האמא הזאת היא שקטה, יושבת על ספסל, כפות רגליה מונחות מלאות לרצפה, נעליה שטוחות, גבה זקוף, והדבר היחידי שזז אצלה הוא הידיים אשר מידי פעם מסיטות את שערה הארוך אחורה, או מלטפות את הכינור שמונח לברכיה. נראה שיש לה גם נימוסים טובים, וכשהאחות יוצאת היא תמיד קמה לעברה ואפילו מחייכת קצת, מקשיבה לאחות כאילו שהיא מטפלת, וחוזרת לשבת, גבה מופנה לטלוויזיה החדישה, שעכשיו כתוב עליה שהחל תהליך העלאת טמפרטורת הדם, העלאת הטמפרטורה היא איטית וקפדנית, צריך לתת לחילוף החומרים בגוף לחזור למקצבים רגילים לפני שהלב חוזר לתיפקודו הרגיל, טמפרטורת הדם עכשיו 26 מעלות.

כמה מכונות עכשיו שולטות ומפעילות את הגוף הזה, צינורות הנשמה בפה, זונדה למניעת הקאה, נקזי דם בבית החזה, קטטר לניקוז השתן, וכל אחד מהם וכולם ביחד הם שיא של קידמה אנושית, מתוזמנות ומתפקדות כיחידה אחת, מה הגוף הקטן הזה לעומת כל המכונות שמחזיקות אותו עכשיו, גוף מובס וקידמה מנצחת.

סגרתי את הלב. תפור. הטמפרטורה חזרה לרמות עבודה, 37 מעלות, אני מסיר את החסם לשריר הלב, הלב מתחיל ליפעום, צריך להמתין ולראות שפעימותיו סדירות, רק אחרי שאראה שפעימותיו סדירות אוכל להתחיל בניתוק צנורות מכונת לב ריאה. בינתיים הלב הפועם נראה די סדיר, אולם לפרוזדוריו וחדריו לא זורם דם עדיין, הדם עדיין מתנקז אל מכונת לב ריאה וממנה , לב פועם בהמתנה, פרוזדורים וחדרים בציפייה לדם.

אני ניגש לנתק את צינורות מכונת הלב ריאה. צריך דיוק וסבלנות, אחד, שניים, כל שלושת הצינורות  בחוץ. מכונת הלב ריאה כבר לא מחוברת לגוף. בתוך זמן קצר יצטרך הלב לחזור לפעול כמשאבת דם, יש אפשרות שלא. האינפורמציה על ניתוק מכונת לב ריאה לא מופיעה על מסך ה-LED, יש מידע שלא כדאי לתת לבני המשפחות, אם כי עם האמא הזאת זה לא נראה משנה בכלל, היא הרי לא מביטה למסך, היא קמה ממקומה, תולה את תיק הכינור באלכסון בין כתפה השמאלית למותנה הימנית, היא תולה אותו הפוך כלומר רצועת התיק בגבה ואילו תיק הכינור קדימה, מעל הסטרנום, היא הולכת לאוטומט המשקאות ובוחרת בבקבוק מים מינרלים קטן, משלשלת את המטבעות ולוחצת על הכפתור, המכונה משמיעה גניחה קצרה, זימזום ,רעדה, נתקעה. האם פוסעת שני צעדים לאחור, היא מביטה לצדי הפרוזדור, אין אף אדם לשאול, מתכופפת ליבדוק אולי בכל זאת יצא בקבוק של מים, אוחזת בצוואר הכינור כשמתכופפת כאילו היה זה ראשו של תינוק, אין מים, שבה למקומה, הילוכה שקט. לפתע המכונה עושה רעש, משהו השתחרר ונפל, רעש של כסף, עודף, האם נשארת במקומה, עומדת שעונה אל הקיר, כפות ידיה  נפגשות במרכז פניה, אצבעותיה נושקות לפינות עיניה, מתחת לשק הדמעות.

מסך המוניטור מראה קו א.ק.ג שטוח, עכשיו אין מה לעשות חוץ מלחכות ולראות אם הלב אכן חוזר לתפקד כמשאבה, עכשיו רואים אם הלב חזק ויכול לחזור לחיים, נראה שכל הצוות בחדר ניתוח מספר 4 במתח, 6 זוגות עיניים נעוצות במוניטור, אני מנקה את עדשות המשקפיים, מנקה היטב היטב, עדשה ימנית ועדשה שמאלית, הגרף מתחיל להראות סימנים חיוביים, הלב חוזר לתפקד.

חדר התאוששות, 4 אנשים, ילד, אמא, אחות ורופא, אני יושב ורושם דו"ח מסכם, האחות מוסיפה נוזלים לעירוי. האמא יושבת ליד בנה, ייקח עוד שעות עד שיתעורר, הכינור בכסא לידה. בין כל הצינורות שמזינים את בנה עכשיו מצאה האמא מקום לשתי כפות ידיה, ימינה מעל מיצחו השנייה אוחזת באצבעות ידו השמאלית, ממוללת את אצבעותיו בידיה, אצבעותיו של הילד צהובות וחיוורות, אצבעותיה של האם ארוכות וחיוניות, ציפרניה גזוזות, אולי בגלל הנגינה. האחות מניחה כוס מים על יד האם, שתשתה. האם מקרבת את כסאה צמוד למיטת בנה, כעת שתי ידיה אוחזות בכף ידו השמאלית של בנה, היא מקרבת אותה למצחה ומלטפת את פניה בכף ידו של בנה, מוחה את דמעותיה בכף ידו האדישה והחיוורת, שפתיה נושקות לכף ידו, שתי ידיה אוחזות בידו, ממוללות פעם אחר פעם את אצבעותיו, כאילו סופרות ומוודאות ששום אצבע לא חסרה, מחליקות על ציפרניו השקופות, היא מדברת אל כף ידו, גרונה נחנק מבכי, כתפיה רועדות.

אולי זה מקור ? אני מעלה את טמפרטורת המזגן, אולי ככה תיפסק חוסר הנעימות הזו.

אני מסמן לאמא לבא ולשבת על הכסא הריק שמולי.

היא קמה מהכסא, לראשונה אני שם לב מקרוב לנתוני גופה, גובהה כ 175 ס"מ, עיניה גדולות וסקרניות, פניה חלקות והיא אינה מאופרת, צווארה בהיר וארוך ומגשר היטב בין שיפולי פניה ומבואת בית החזה, שמכוסה בסוודר גולף לבן. היא מושיטה את ידה לכוס המים ולוגמת לגימה קצרה, נאנחת, מקנחת את אפה ומוחה את דמעותיה, מתיישבת מולי.

תודה, אני לא חושבת שהחלפתי איתך מילה, אתה מבין, אני די מבולבלת, אז תודה מקרב לב, לא פשוט היה ליקבע את הניתוח אצליך, אני יודעת כמה אתה עסוק, ותודה שנעתרת, ידיה פרושות על השולחן פתוחות כאילו היא מבקשת את ידיי לתוכן.

הנחתי את שתי ידיי  על המקלדת.

מהלך הניתוח היה תקין, סתמנו את החור שבין החדרים, הילד יתעורר לאט ובאופן הדרגתי בתוך כמה שעות, צפויה התאוששות של כמה ימים.

זו פעם שלישית, אתה יודע, ידיה שלובות עכשיו תחת חזה, פעם שלישית בארבע שנים שהילד שלי עובר את הסבל הזה, את מסדרונות הייאוש האלה. דמעות פורצות מעיניה ושוטפות את פניה, היא מוחה אותן בכריות כפות ידיה אולם חלקן חומק וניגר מפניה.

אני מביט לעבר קופסת ממחטות הנייר שמיושרת במקומה הקבוע שבצד השולחן.

היא שולחת את ידה קדימה ומושכת ממחטה, מנגבת את דמעותיה, נושמת נשימה עמוקה, שפתיה זזות, לא ברור לי אם זה חיוך או בכי, קמה, הולכת ויושבת למיטתו של בנה.

***

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *