חומר (סיפור קצר על רוח)

אני אוהב את טבליות הכדורים שזרוקות פעורות ומזמינות בכל פינה בבית, אותן ואת הסירופים שאני שוכח פתוחים ושפוכים על שולחן העבודה או במיטתי, קצופים וקרושים ומסריחים. יש לי מלא מהם, אני דואג למלא סטוק לחודשים קדימה. יש לי לקסטיב נגד עצירות, ויש לי למיסיל לפטריות במפשעה, אדקס נגד כאבי ראש של ימי השבוע ואדקס פורטה לכאבי ראש של יום ראשון (אחרי שתייה רצופה של שישי שבת במהלכה האוכל העיקרי שלי זה סירופ נגד צרבות).

יוצא ככה שאת רוב התרופות של הצרבות ומשככי הכאבים למינהם אני תמיד מוצא באזור הסלון, התרופות המעוררות שלי בחדר העבודה וכל נוגדי הדכאון למינהם בחדר השינה, פעם בחדר השינה היו גם תרופות להרמת המורל שלו אבל כבר זמן רב שאין פעילות בגזרה ההיא.

ואני בכלל לא צריך לקרא כדי לדעת איזו תרופה אני לוקח, יש לי חושים אחרים בשביל זה, אני מזהה את התרופות לפי גודל האריזה, לפי רעש נייר האלומיניום המתקמט, לפי הצלופן שעוטף אותן, לפי מידת ההענות של הבקבוק למעיכה (יש בקבוקים שמתפוצצים לי בידיים), וכשהם פתוחים אז לפי חוש הריח. אני אוהב את מידת הסכנה המתלווה ללקיחת תרופה בלי לקרא ולוודא שאכן לקחתי את התרופה הנכונה (על אף שניתן להניח שכבר היו אי אלו פעמים בעבר בהם שפכתי אל בני מעיי את התרופה הלא נכונה וכלום לא קרה, או בעצם באותה מידה נכון לאמר שהכל כבר קרה).

אני אוהב את התרופות כמו שלוחם אוהב את חבריו למחלקה, לא בעצם נכון יותר זה כמו שלוחם אוהב את התחמושת ואת הנשק שלו, את כל הכדורים הנותבים, הרובים המדויקים, וכל מה שצריך כדי לפוצץ ולפורר את האויב. אז האויב של התרופות ושלי הוא הגוף עכשיו, שככה פתאום באמצע החיים החליט להפנות לי גב. ודווקא לי שבמשך כל השנים טיפחתי אותו ולא שכחתי לתת לו כל ויטמין ומינרל שניבט מהמדף, שכל מרשם של רופא נתן מייד לקחתי, שהקפדתי על מנוחות הגונות ועל הגיינה, דווקא לי החליט הגוף פתאום להוציא אצבע וכמו ילד דפוק ונוראי החליט שכאן הוא עוצר משנה כיוון וכל מה שמעניין אותו זה להפריע לי, ועוד איך להפריע, לצרוח, להכות לשבור,ליילל ולהרדם, גוף דפוק.

118 ק"ג של בשר ועצמות ונוזלים ושומנים, בעיקר שומנים, רופסים ועצלים, מתנהל לו בקושי, חלוד, כפוף, שואף לאדמה, אובד. פעם עוד היה לי סוג של קשר עם הגוף, מידה של יחסי קירבה, הרגשתי אותו, את הדם שזרם, את האוכל המתעקל, את הטעמים,את בלוטות הרוק, את הצורך לישון ואת תחושת הרעב, פעם דיברנו אני והגוף שלי אולם כעת ענן רובץ ביננו. אני אוכל כשמגיע שעת האוכל, דוחף את הפלסטיק המוכן ל3 דקות ו-40 שניות לתוך המיקרוגל, מתיישב ואוכל, בתנועות גוף מגושמות, מרפקי נעים אחורה וקדימה בהתאם לתנועות הידיים החותכות את הסטייק או מגישות את הפירה, ולסתותיי נעות מעלה ומטה מרסקות ומוחצות את האוכל בעצימת עיניים. אני מחרבן אחת לשלושה ימים שעתיים אחרי שאני לוקח את הלקסטיב שלי, והולך לישון באחת עשרה בלילה עם שני כדורי בונדורמין.

גופי כאילו אינו נענה כבר למרכז שליטה אחד, כאילו נפרם וחולק לטריטוריות שליטה עצמאיות, תאי טרור אנארכיסטיים, למשל אצבעות רגלי אשר מחליטות מידי פעם ובאופן לא צפוי להתחיל לזוז, הן נעות בצורה של גל, כלומר עולות ויורדות זו אחרי זו באופן מתואם, מימין לשמאל ואז משמאל לימין, מזרת רגלי הימנית שפתאום מחליטה להזדקף ואחריה עולה מייד שכנתה עד לבוהן רגלי הימנית ומשם קופץ לבוהן רגלי השמאלית וממשיך תנועה של גל עד לזרת רגלי השמאלית שם הגל נשבר, דווקא מול הזרת הקטנה הזו שנזקפת שניות ארוכות כמו שובר גלים איתן, אוספת לתוכה את כל הדף הגלים ומסובבת את כיוונו כלעומת שבא.

זה אני מול הגוף ומחדליו, מול גסיסתו האיטית, מול כאביו ומול מרחבי האדישות הגואים בו, כלומר אני וכל התחמושת שלצידי, מיטב המדע, כדורים קטנים וממזרים בשלל צבעים, נוזלים בריכוזים משתנים ומשאפים דיגיטלים. וזו מלחמה שנעה במעגל, אני רודף גוף שרודף אותי, אני יורה בו כדורים והוא כאילו גדל מהם, בולע אותם, הופך לענק, מפיל צל גדול על סביבותיי, מכהה את חושיי. אנחנו מסתובבים במעגלים הקורסים אל תך עצמם, כמו ספירלה, התנועה המעגלית נמשכת צל רודף אדם רודף צל עד לנקודה בה לא יייוותר רווח ביני ובין גופי עד למקום בו לא יהיה יותר אוויר או משב רוח ביננו, עד לנקודת ההיבלעות אל תוך החומר כמו אור לתוך החשכה, כמו קריסת כוכב לתוך חור שחור.

כן, זו מלחמה שסופה תבוסה, אני יודע, סופה טמטום חושים והיטמעות נשמתי אל תוך החומר, אובדן האני שלי אל תוך מרחב דחוס בלי אוויר לנשימה ובלי אופק לראייה, אולם איזו דרך אחרת יש ? טוב הציעו לי לא פעם דרכים אלטרנטיביות להילחם מול הגוף, אופציות רוחניות, אופציות של שלום (מבחינתם המלה מלחמה היא לא נכונה מבחינתם זה שלום עם הגוף), וזה לא שאני לא מאמין, אבל רק מהמחשבה על הדרך בא לי למות די באופן מיידי. כלומר ההליכה הזו בדרכי שלום לוקחת ממני את הדבר היחידי שעוד מחזיק בי תחושת חיות מסוימת, ההליכה הזו לוקחת ממני את תחושת החיות שהמלחמה מול הגוף טוענת בי, את רוח הקרב שהשבירה הזו מול חומות הגוף מסעירה בי, את תחושת החשיבות והמשמעות שיש בהתרסה מול המוות, את קולה המתוק של איוושת הסכנה, את ריקוד תאי הגוף בהליכה על סף תהום, את הרוח.

זיין להומאופתיה, זיין לכל הרוחניקים הנחמדים האלה ששטים ביננו כמו גבעולי שיבולת שותקים ונזיריים, זיין לכל המבטים החומלים ולבאר עיניהם העמוקות, זיין בכלל לכל עושי השלום למיניהם, למתחבקים מצועפי העיניים, לצמחונים, למאמינים, למלטפים, זיין, זיין, זיין.