בין מדע והומיאופתיה (ואיך Anh. קשור לזה…?)

" כולנו מחוברים על ידי התת-מודע הקולקטיבי, כולנו רוח אחת שחולקה לאינדיבידואלים ואני מאמין בזה כי בכל הדתות בעולם יש את התיאוריה הזו וחייב להיות משהו אמיתי מאחורי זה"

 פול הרשקו (לפי תרגומה של טל ענבר)

 

הקדמה

המאמר אינו אלא ניסיון להסביר כיצד ההומיאופתיה פועלת כלומר כיצד מתאפשרת אותה נגיעה  של תרופה הומיאופתית בפציינט, ועד כמה יכול להיות הסבר זה מובן באמצעות המדע הקונבינציונאלי.

המאמר פותח בערעור מושג האני ומנסה להראות שמושג האני שלנו לא ניתן להסברה במונחים של  גופנו או נפשינו, אלא שמושג האני קם ונוצר בזכות תודעתינו המביטה מבחוץ על גופינו ונפשינו ומאפשרת אבחנות ודפוסים אינדבדואליים.

את האבחנה בין עולם קדם-תודעתי בו האני לא מתאפשר (האני נוצר רק כשיש תודעה), לבין עולם תודעתי (בו קיים מושג האני) ניתן למתוח ולהרחיב לאבחנה בין עולם קדם תודעתי בו כל האנרגיות שבייקום מחוברות ונוגעות לבין עולם תודעתי בו האני מובחן ומופרד ואיש איש לנפשו.

באותו עולם קדם תודעתי בו האנרגיות של כל מה שקיים נוגעות ומחוברות ניתן להבין כיצד פועלת תרופה הומיאופתית; בעולם בו האנרגיות של כל מה שקיים מחוברות ונוגעות ניתן להבין כיצד אנרגיה של צמח או מינרל יכולה לגעת באנרגיה של אדם, כיצד תרופה הומיאופתית יכולה להניע מהלך בנפשו של אדם.

מתוך שההתרחשות ההומיאופתית מתאפשרת במקום בו התודעה מיתמוססת ניתן להבין מדוע קטיגוריות תודעתיות (מדע קונבינציונאלי) לא יכולות לאחוז בה ולהסבירה.

***

 בחינה מדוקדקת של מושג האני תלמד אותנו שזה לא ניתן להעמדה לא על העולם הפיזי וגם לא על עולם הנפש.

 אין שום אלמנט פיזי או נפשי שניתן להצביע עליו כתשובה על השאלה: מה זה "האני"?

אני איננו גופי שהרי גופי מתחלפים בו חומרים באופן תדיר, איברים עלולים להילקח מגופי כמו שגם יכולים להיתרם לו, אותם חמרים אשר מרכיבים את גופי נעלמים ואחרים באים במקומם, כלומר אין שום סובסטנציה פיזית חומרית אשר ניתן להצביע עליה כמהווה את מושג האני, אשר בהיעדרה נאמר שהאני כבר לא קיים.

האני גם איננו עולמי הנפשי קרי זיכרונותיי, נטיות רוחי, אהבותיי או תקוותי. כלומר גם אם אעבור תקרית רפואית אשר בעקבותיה נאמר יאבד זיכרוני ויישתנה אופיי עדיין יאמרו שאני זה אני.

 לפיכך אין שום אלמנט פיזי או נפשי שניתן להצביע עליו ולאמר זהו האני.[1]

האני אם כך איננו קיים במרחבי הגוף-נפש.

האני קם ומתהווה לכשכזה רק מתוך כוח המחשבה המודעת. האני מתהווה ע"י רפלקסיה של אדם על עולמו הנפשי-פיזי.  האני נוצר ע"י מחשבה המסתכלת על העולם הנפשי-פיזי של מארחה ומזהה אותו לכדי ישות נפרדת, לכדי אני.

מודעות אינה נמצאת בגובה התופעות, מחשבות מודעות יוצרות קומה מעל עולם התופעות אשר מאפשרת אבחנות בתוך עולם התופעות ומתוך אבחנות אלו קם ומתגבש האני. המחשבה כמו פולחת את עולם התופעות האמורפי ומגבשת איכויות אינדבדואליות, יוצרת את האני.

יכולת זו למודעות, האפשרות לטעון לגבי  דבר ולא מתוך גובה הדברים, היכולת לדיבור אודות משהו, הינה מותנית שפה. השפה, אם נרצה יוצרת רמה מעל גובה הדברים, מאפשרת דיבור אודותם, רפלקסיה. רפלקסיה זו כאשר שואלת ודורשת לגבי התופעות נקראת מדע וכאשר מתייחסת לעולם הנפשי-גופני של מארחה יוצרת אני.   אם נרצה, האני נוכחותו בשפה, אלמלא שפה אין אני.

כעת ניתן לדבר על שתי רמות קיום. רמה אחת הנה אמורפית, ומכוונת להוויה הלא-מודעת, הטרום-מחשבתית, כלומר לקיום ללא אני, כלומר לקיום בלי מחשבות אשר מאבחנות ויוצרות דפוסים אינדיבידואלים. רמה שנייה הנה של קיום כמו שאנו מכירים בד"כ , כלומר קיום מודע, חושב את עצמו ועל עצמו.

מושג הזמן משתנה בהיעדר מודעות, במובן לא מבוטל אין משמעות לזמן אם אינך יצור מודע. בהיעדר מודעות הרי שאינך מודע לזמן, ולדידך בעצם אין זמן. מובן שחייך עדיין קיימים בתוך מדיום של זמן אולם אין לך מושג עליו, כלומר איננו משחק תפקיד בשבילך, אתה לא חי לפיו.

באופן מטפורי ניתן לראות את הקיום הלא-מודע כרוחבי, כלומר הוא איננו מותח את עצמו על ציר אורך של זמן אלא מתקיים כל פעם מחדש לכל רוחב נקודת הזמן ההווה. את הקיום המודע ניתן לראות כאורכי, כלומר קיום זה מאחר ובתוכו יש עבר ועתיד (לעיתים כל מה שיש בו הנו עבר ועתיד, ואילו ההווה מפוספס), כלומר יש זיכרון ותקוות שקמות מכוח המודעות, כלומר קיומו הינו בעיקר לאורך ציר הזמן, בין עבר לעתיד ופחות משוטח אל רוחב ההווה.

מאחר ובתוך הקיום הרוחבי אין אינדיבידואציה, אין מודעות אשר יוצרת פרט בתוך ההוויה, ניתן לראות את כל הפרטים שבתוכו כמחוברים יחדיו לרוחב כל נקודת זמן. החיבור כמובן איננו עיניין פיזי, החיבור הינו של הרובד הנפשי-אנרגטי; כשהמודעות מתמוססת לה, כשקירות האני והאגו קורסים, מתאפשרת גלישה מעבר לגבולות האני, חיבור ואיחוד עם האחר.  כלומר ניתן לדמות את כל האנרגיות אשר בעולם הטרום-מודע כמחוברות יחדיו לרוחב ההווה.

אם אין מודעות אין אבחנה, אין אינדבדואציה, כל שיש הנה אנרגיה אינסופית אחת שאיננה אלא מכלול כל האנרגיות שקיימות. שוב, האנרגיה היא אחת ולא מובחנת, מתוך הבנה שרק המודעות יוצרת אבחנה ואם זו נעלמת הרי שאין אינדבדואציה . אם נרצה ניתן לאמר שהעולם הרוחבי הוא עולם של אחד, כלומר עולם אמורפי ללא מודעות אשר יוצרת אבחנות וריבוי. בתוך אותה אנרגיה גדולה שהיא כל האנרגיות כולן אני מתכוון לכל מה שאכן יש בו איכויות אנרגטיות בין אם זה אדם חיה עשב או מים.

סיטואציה של Anh. יכולה להמחיש לנו את ההוויה הרוחבית. ההויה המודעת-אורכית מתמוססת והבן-אדם שוקע לתוך הוויה רוחבית. אין אבחנה ברורה בין האני לבין העולם, האני כאילו נמס ונמסות זו שלו מאפשרת חיבור לרבדים מיסטיים של הקיום, הרובד הלוגי-מודע מאבד דומיננטיות לטובת סוג של היצמדות בלתי מתווכת לתופעות. מתאפשר חיבור לא-מודע לתופעות, הבן-אדם מרגיש מעבר לגבולות האני, למשל מרגיש את הדומם. כלומר ההיחלצות הזו מתוך ההיגיון, איבוד הראש הזה, מאפשר לאדם לצנוח למרחבי קיום מאד לא תחומים ומוגבלים. מושגי החלל-זמן משתנים, ההתמצאות והקואורדינציה נפגעים בגלל שהרובד המודע-לוגי מתמוסס ואילו בזמן הופך ההווה להיות דומיננטי יותר מאשר העבר והעתיד. כל צליל ששומעים מקבל אצליהם משקל ונוכחות משל עצמו בנפרד מהצלילים שקדמו לו, כלומר אינם תופסים את המנגינה אלא כל צליל בפני עצמו, מרוכזים בהווה ולא בלפני ואחרי. מנגינה כמובן מתקיימת רק מתוך שקיימת על ציר האורך של הזמן וקיומה שכזו איננו אפשרי אם מתייחסים לכל צליל בלי הקשר לזה שקדם לו. מכאן גם המשיכה החזקה לתופים שהרי תופים לא מחייבים מלודיה המצריכה תנועה לאורך הזמן אלא קיימים כל פעם להווה בלבד.

הלא –מודע הקולקטיבי לפי יונג, אותו מאגר אוניברסלי של ארכיטיפים אשר ממנו יונק ודרכו מתבטא הלא-מודע, הינו פאן מסוים, פאן פסיכולוגי, של אותה הוויה רוחבית עליה אני דן.

כלומר ארכיטיפים מסוימים אשר נאמר עולים בחלומותיי כביטוי לתנועות נפש מסוימות ואשר אין שום סיכוי שאלו צפים בי מתוך הביוגרפיה האישית שלי אלא רק מתוך מאגר קולקטיבי , מהווים פאן פסיכולוגי של אותה הוויה רוחבית אוניברסלית. כלומר כפי שההוויה הרוחבית הזו מאפשרת לתנועת אנרגיה של צמח לגעת בתנועת אנרגיה של אדם כך גם מאפשרת לארכיטיפים נדידה מנפש אדם לנפש אדם.

עולם רוחבי זה, ההוויה הנאיבית הזו, הפשטות האינסופית הזו היא שדה הפעולה ההומאופתי.

תרופה הומיאופתית פועלת בתוך העולם הרוחבי. שם כשכל האנרגיות כולן מעורבבות זו בזו יכולה התרופה ההומיאופתית לגרום לתנועה בתוך המכלול, במקום בו אלמנטים אנרגטיים של כל מה שיש בעולם ארוגים לאחד אינסופי ברור מדוע אנרגיה של מינרל מניע מהלך באנרגיה של בן-אדם.

מתחת לכל עולם המחשבות, במקום בו אין ריבוי ואין אבחנות, במקום בו כל מה שיש זה אחד, במקום בו אין הבנה , למקום הזה נופלת התרופה ההומיאופתית.

מתוך שההומיאופתיה מתערסלת לה במקום בו אין מחשבה לוגיקה ושפה ברור שקטיגוריות אילו לא יכולות לכמת אותה, לא ניתן לדרוש מההומיאופתיה התנהגות מדעית-לוגית.

ההתרחשות ההומיאופתית הנה מסדר גודל שונה מאשר זו המדעית וזה נשמע די מצמצם ומתעלם מהקסם  כאשר מנסים לדחוף אותה לתוך החצר המדעית .

 

[1] מהלך הטיעון הפילוסופי שמראה שמושג האני לא יכול להיות מוסבר ע"י הגוף או הנפש הוא כמובן ארוך ומורכב יותר, התייחסותי אליו אינה אלא נגיעה באפס קצהו.

One Comment on ““בין מדע והומיאופתיה (ואיך Anh. קשור לזה…?)”

  1. יוסי תגורי

    רם שלום ותודה על תגובתך.

    הומאופתיה בהחלט מראה סטטיסטיקות ריפוי טובות הרבה יותר מאשר טיפולי פלסבו למיניהם. אתה מוזמן לקרא כאן למשל.

    בברכה,

    יוסי

     

     

     

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *