שריקה בחושך

 

הומיאופתיה עובדת !!! אין צורך לשכנע בכך כל מי שמבלה שעות בקליניקה ורואה יום אחרי יום את כוחות הריפוי העצומים שיש להומיאופתיה להציע. יחד עם זאת אני חושב שנכון להמשיך ולנסות לעמת את ההומיאופתיה פעם אחר פעם מול תיאוריות מדעיות ולבדוק שוב ושוב מודלים שונים אשר תחתם מתיישבת העבודה ההומיאופתית היטב, ומתכנסת באופן קוהרנטי. לא רק שההומיאופתיה תרוויח מזה סוג של הכרה ונוכחות "בריאה" יותר במרחב הטיפולי אלא שאני גם בטוח שהעימות הזה של ההומיאופתיה עם תיאוריות מדעיות, הניצוצות שיעופו מתוך החיכוך הזה שבין החופש ההומיאופתי ובין הדרישות המדעיות יש בהן כדי לאוורר ולרענן תובנות רבות שלנו וגלומה בהן אפשרות לשיעור וצמיחה.

 

I

הצעה למודל פיזיקלי

 

מתוך שאין בנמצא נכון לעכשיו כלים מדעיים אשר יכולים "להבין" את ההומיאופתיה, לראות את דרך עבודתה, לכמת אותה, לשים אותה תחת המיקרוסקופ, הרי שאנחנו נאלצים להיתלות במונחים כמו שדות אנרגטיים כשיש צורך להסביר את אופי הפעולה של ההומיאופתיה. המונחים שבד"כ נשתמש בהם הם של גלים ותדרים. אני מתחיל מנקודה זו, מתוך ההנחה שההשפעה של ההומיאופתיה מתווכת אלינו באופן גלי, שההומיאופתיה עובדת בתדרים…

 

נניח שאני לוקח סרט קצר (נאמר באורך של 30 ס"מ) ובקצה שלו קשור חרוז. אני אוחז את החבל בקצה ללא החרוז ומתחיל ליצר תנועת מטוטלת, החרוז מתחיל לנוע ימינה ושמאלה בקצב מסוים. יש שיא עד אליו מגיע החרוז הן בצד ימין והן בצד שמאל, וכשמגיע לשיא מתחיל מומנטום חזרה אל הצד הנגדי. עכשיו נסו לדמיין את החבל המתוח מאצבעותיי עד החרוז כשזה מגיע לצד שמאל וגם את החבל המתוח מאצבעותיי עד החרוז כשזה מגיע לצד ימין, אנחנו יכולים לחשוב עליו כשתי צלעות של משולש, שמאלית וימנית כשאצבעותיי הן בעצם קדקוד המשולש.

 

ניתן גם לבטא את התנועה הזו כתנועה גלית, תדירות הגל היא מספר הפעמים בהן התנועה מגיעה לשיא, נאמר מספר הפעמים בדקה בה החרוז מגיע לשיאי התנועה, גם הימנית וגם השמאלית (לשם הדיוק אציין כי תדירות נמדדת ביחס ליחידות זמן של שנייה ולא של דקה ולפי סקאלת הרץ, אלא שפשוט נראה לי שקשה לדמיין את הסרט שלנו נע בתדירויות הנמדדות בשנייה). מאפיין נוסף של התנועה הזו כגל הוא המשרעת (אמפליטודה), המציינת את המרחק בין נקודת האפס של התנועה (בעצם כשהחרוז נמצא במרכז לפני תחילת התנועה) ועד לכל אחת מהקצוות.

אני מדמיין כעת את הסרט נע ימינה ושמאלה בתנועת מטוטלת, שימו לב שהתדירות לאורך הסרט, החל מחלקו העליון הקרוב לאצבעותיי ועד לחלקו התחתון שצמוד לחרוז היא זהה, כלומר שהחרוז מגיע לשיא התנועה הרי שבאותו זמן גם כל נקודה דמיונית אחרת הנמצאת מעליו לאורך הסרט עד ממש לזאת שמתחת לאצבעותיי גם מגיעה לשיא התנועה, כלומר תדירות התנועה, או אם נרצה תדירות הגל נשארת זהה לכל רצף הנקודות שלאורך הסרט. ההבדל היחידי בין חלקו העליון ובין חלקו התחתון של הסרט הוא המרחק אותו צריך לעבור הסרט (או נכון יותר, נקודה דמיונית במיקום מסוים על הסרט) כדי להגיע לשיא. בעוד שהמרחק שצריך לעבור החרוז שבתחתית הסרט מנקודת האפס אל שיאי התנועה (ימני או שמאלי) הוא הגדול ביותר הרי שככל שנטפס במעלה הסרט המרחק מנקודת האפס עד לשיאי התנועה (שיאי הגל)  ילך ויקטן עד שייהפך לתנועה כמעט שבלתי נראית בקדקודו של הסרט הקרוב לאצבעותיי.

 

אז במונחים פיזיקליים (וכאן אני גם בערך מפסיק לחפור עם פיזיקה) נאמר שלאורך הסרט התדירות נשארת זהה ואילו האמפליטודה היא שמשתנה, אמפליטודה גדולה בבסיס הסרט ואמפליטודה קטנה בחלקו העליון.

 

כעת בוא נדמיין את המשולש שנוצר ע"י תנועות הסרט והחרוז שלנו, כל מה שזז בתוך המשולש הוא באותה תדירות (כזכור תנועת הסרט אשר בעצם בונה ומציירת את גבולות המשולש תדירותה זהה לכל אורכו), השונות היחידה היא שונות האמפליטודה, כזכור גדולה יותר בבסיס המשולש וקטנה יותר ככל שמתקרבים לקדקוד המשולש.

 

וכל זה למה ?

 

אני רוצה לחשוב על כל משולש שכזה, משולש שמאופיין ע"י תדירות/אמפליטודה ייחודית משלו, או אם נרצה תנועה גלית משלו (גלים ניתן כמובן לבטא גראפית ע"י תדירות ואמפליטודה) כעל מציין חד-חד ערכי (חח"ע) של רמדי, אקרא לו משולש התהודה של הרמדי. וליתר דיוק אני רוצה לחשוב על תדירות המשולש (למשולש כמובן אין תדירות ובעצם שאני כותב תדירות המשולש אני מתכוון למשולש שנבנה מתנועת המטוטלת אשר היא היא שנעה בתדירות מסוימת) כמציינת את הרמדי ואת האמפליטודה שלו כמציינת את הפוטנצים השונים[1].

 

בבסיס המשולש כאמור האמפליטודה גדולה, ככל שלגל יש אמפליטודה גדולה יותר כך הוא גם חזק ועוצמתי יותר. אמפליטודות גדולות, כלומר תנועות גלים עוצמתיות מגבילות בעיני לפוטנצים הנמוכים (הסבר בהמשך). אם כך, בבסיס המשולש הפוטנצים הנמוכים וככל שעולים לעבר הקדקוד אנחנו מטפסים לאזורים של פוטנצים גבוהים יותר.

אפשר לחשוב ממש על פרוסות פרוסות של אזורי פוטנצים, נחות זו מעל זו כשכבות בניין של פירמידה.

 

פוטנצים נמוכים הם פוטנצים חזקים יותר (כאמור הם מיוצגים ע"י תדירויות בעלי אמפליטודה גדולה ועוצמתית יותר שבבסיס המשולש) במובן הזה שמייצרים הרבה "רעש" ותנועה סביבם, נפח התנועה והתהודה שמייצרים יכול בקלות יותר לגרום לתחילת תנועה, הם אמנם הרבה פעמים מייצרים רעש "מלוכלך" ולא נקי ומדויק, אולם ייחודם ואיכותם בזכות עוצמות הרעש שמייצרים ויכולתם לגרום לאיזושהי תנועה ותגובה גם אם זו איננה הנקייה והמדויקת ביותר. ממש כפי שגל עם אמפליטודה גדולה יותר הינו חזק יותר וגורם לתנועות עוצמתיות יותר סביבו (בגלי קול למשל עצמת הקול הינה פונקציה של האמפליטודה- אמפליטודה גדולה יותר משמעותה קול עוצמתי יותר – ואילו גובה הצליל הינו פונקציה של תדירות הגל) כך גם פוטנצים נמוכים הינם עוצמתיים ו"פראיים" יותר ביכולתם לייצר תזוזה כלשהי.

 

העבודה עם פוטנצים נמוכים היא עבודה "מלוכלכת" יותר לעומת הדיוק הכירורגי שנדרש בעבודה עם פוטנצים גבוהים, בפוטנצים נמוכים מספיק לפעמים להדהד ליד כדי להתחיל תנועה של ריפוי לעומת פוטנצים גבוהים בהם להדהד ליד זה לא ממש מספיק. פוטנצים נמוכים, עוצמת התנועה שלהם, האמפליטודה השרירית שלהם, גורמת לתנועה "אזורית" הרבה יותר בקלות מהפוטנצים הגבוהים עם האמפליטודה הקטנה והמדודה שלהם. מבחינה קלינית שאתה ניצב מול מקרה בו נדרשת עבודה עם פוטנץ נמוך (למשל חולה עם יכולת ויטאלית נמוכה) אז מידת הדיוק אליה אתה נדרש מבחינת בחירת הרמדי הינה נמוכה יותר מאשר מקרה בו נדרשת עבודה עם פוטנץ גבוה (למשל פתלוגיה עצמתית אצל מטופל עם חיוניות גבוהה). כלומר שאתה ניצב מול מקרה בו פוטנץ נמוך יכול לעשות את העבודה, אז בסבירות לא מבוטלת גם רמדי "שכן" (שאני משתמש כאן במונח רמדי שכן אני מתכוון לרמדי שכן מהבחינה הקלינית, כלומר רמדי שכן במובן זה שגם הוא מסוגל לטפל בפתולוגיה מולה אנו עומדים. ושכנות זו, שכנות במובן של דמיון בתאימות לטיפול בפתולוגיה, אינה בהכרח דומה לשכנות במובן השגור יותר, שכנות במובן של רמדיז בעלי אופי דומה.) יוכל להתחיל תנועה של תהליך הריפוי, אולם אם אתה ניצב מול מקרה שצריך להיות מטופל בפוטנץ גבוה הרי שהסיכוי שרמדי "שכן" יוכל להתחיל את התהליך הינו נמוך בהרבה.

 

רמדי בפוטנץ נמוך זה כמו לנסות לפתוח דלת בכח. להתדפק, לדחוף, להכות, לנער, לנענע… רמדי בפוטנץ גבוה זה כמו לגשת לדלת עם מפתח. ועדיין, אם להמשיך להשתמש באנלוגיה… מפתח יכול לפתוח את הדלת המתאימה לו בלבד אולם התדפקויות וניעורים יזיזו הרבה דלתות (התדפקויות וניעורים יזיזו במידה כלשהי כל דלת, כמובן שאין  מכאן להסיק  שפוטנץ נמוך יזיז כל מטופל, אנלוגיות נעצרות בשלב מסוים !!!).

 

הדימוי של משולש שבבסיסו הרחב הפוטנצים הנמוכים ובקדקודו הגבוהים מתאים גם במובן זה שמרחב הטעות שמתאפשר לרוחב הבסיס הוא הרבה יותר גדול ממרחב הטעויות המתאפשר ככל שאנו עולים בפוטנץ וצלעות המשולש סוגרות עלינו ומבקשות התכנסות ודיוק גבוה יותר. כלומר יש משהו במבנה המשולש, במרחב שלו המצטמצם ומתכנס לעבר הקדקוד שמשקף היטב גם את המהלך מפיזור רחב של אפשרויות בעבודה עם פוטנצים הנמוכים (בסיס המשולש) ועד ההתמקדות והדיוק הנדרש בעבודה עם פוטנצים גבוהים (אזור קדקוד המשולש).

 

הפוטנצים הנמוכים השמנמנים והרחבים הם נהדרים לעבודה הקלינית שלנו, הרבה יותר קל (או נכון יותר לאמר מצריך הרבה פחות דיוק) להתחיל להזיז איתם פתולוגיות וזה מעולה. צריך לעבוד איתם בקפדנות ולמצות את יכולתם להזיז מיקרה. כאמור ככל שעולים בפוטנץ מרווח הטעות גדל (הרבה יותר קל לקלוע היכנשהו בבסיס רחב מאשר לשכבות הצרות במעלה המשולש בהן המותניים סוגרות ומתכנסות). זו גם הסיבה שעבודה עם פוטנצים נמוכים תהיה דווקא רגישה לעלייה בפוטנצים, פתאום עלייה קטנה בפוטנץ והנה הרמדי כבר לא עובד, פשוט בגלל שטיפסנו לגבהים בהם נדרשת מידה גבוהה יותר של דיוק,  גבהים בהם לא מתאפשרת אותה מידה של חופשיות ורפיפות הקיימת בעבודה עם פוטנצים נמוכים יותר, וכאמור זה יכול להיות גם שצעדי הטיפוס הם צנועים יחסית. ראיתי לא פעם איך רמדי שעבדה היטב בפוטנץ של C12 כבר לא עובדת בפוטנץ C15 , כלומר מידת הדיוק הגבוהה יותר הנדרשת בעבודה עם פוטנץ C15 לעומת פוטנץ C12 הייתה כזו שלא אפשרה לרמדי מהפוטנץ הנמוך יותר להמשיך לעבוד בפוטנצים גבוהים יותר, היא כאילו יצאה מה"פריים" (frame). כאילו צמצום המרחב של המשולש ככל שמטפסים בפוטנצים, ההתכנסות וההיצרות שלו ככל שעולים לעבר הקדקוד, מגיעים לשלב בו כאילו המרחב צר מכדי לכסות את הפתולוגיה ולא יכול עוד לגעת בה, וזהו השלב בו רמדי שעבד בפוטנץ נמוך יותר כבר לא יכול לעבוד בפוטנץ גבוה יותר, זהו השלב בו נצטרך לעבור לרמדי אחרת (או לרדת חזרה לפוטנץ שעבד בהנחה שיש לו עוד יכולת "למשוך" את המקרה).

 

באיור ניתן לראות איך משולש התהודה של רמדי A ומשולש התהודה של רמדי B חופפים ביכולת הטיפול במרחב פתולוגי מסוים (השטח האפור) אלא שככל שעולים בסולם הפוטנציות החפיפה ביניהם הולכת ומצטמצמת ובהתאם מתבדל ומשתנה מנעד הסימפטומים/פתולוגיות בהם מטפלים. אם בפתולוגיות של פוטנץ 12 יוכלו שניהם לעזור במידה רבה הרי שבפתולוגיות בפוטנץ 18 פחות  ובפוטנץ 30 עוד פחות וכך הלאה עד שבפתולוגיות של פוטנץ 200 כלל לא חופפים ומטופל שייעזר ע"י רמדי A לא יוכל להיעזר ברמדי B ולהיפך. האיור ממחיש גם עד כמה בפוטנצים נמוכים יכול רמדי לגעת ולעורר תהליכי ריפוי גם במרחבים פתולוגיים המושפעים מרמדיז אחרות ועד כמה מצטמצמת יכולת ההשפעה על מרחבי הפתולוגיה של רמדיז אחרות ככל שעולים בפוטנץ (ככל שנעים לחלקו העליון של המשולש).

 

 

גם דיכוי של רמדי אחת ע"י רמדי שניה יכול להיות מוסבר באמצעות המודל הפיסיקלי שהוצג כאן, ע"י תופעת ההתאבכות. התאבכות של גלים הינה תופעה בה גל אחד מדכא פעילות של גל אחר, ונכון יותר לאמר שני גלים המדכאים סימולטנית זה את זה. התופעה מתרחשת כאשר שיא של גל אחד פוגש עמק של גל אחר, וכך מבטלים זה את זה. בהתאם, אנטידוטינג בין רמדיז יאופיין במודל ע"י התאבכות בין הגלים של הרמדי המדכאת ובין הגלים של הרמדי המדוכאת (במצב של התאבכות סימטרית לגמרי אכן נקבל ביטול מוחלט של הגלים זה את זה ובהתאם אנטידוטינג מוחלט, אולם מובן שההתאבכות לא חייבת לקיים סימטרייה מוחלטת, מספיקה סימטרייה חלקית כדי לקיים התאבכות חלקית ובהתאם אנטידוטינג חלקי) .

 

 

איור של התאבכות:

 

 

 

 

הצעתי כאן מודל אשר מאפשר הסבר של תובנות קליניות שלנו במונחים פיזיקליים. מובן שאין שום אפשרות כעת להוכיח שהמודל אכן נכון, אולם יופיו של המודל (אם יורשה לי להתבטא כך) הוא ביכולתו להסביר קשת רחבה של תובנות קליניות שלנו באופן קוהרנטי אל תוך מודל פיזיקלי.

 

 

II

סולם הדיוק של הרמדיז

 

כאמור ככל שאנחנו נמוך יותר בסולם הפוטנצים כך גם התנהגות הרמדי היא יותר רוחבית ואזורית וככל שאנו עולים בפוטנצים אז התנהגות הרמדי היא יותר חותכת ועמוקה, בהתאם ככל שאנו נמצאים באזורי הפוטנצים הנמוכים רמת הדיוק הנדרשת בבחירת הרמדי היא נמוכה יותר (גם רמדי קרובה ל"איזור הפתולוגיה" תוכל להשפיע) מאשר רמת הדיוק הנדרשת בעבודה עם פוטנצים גבוהים. שונות זו של דיוק הנדרשת בהתאם לגובה הפוטנץ (מידת דיוק נמוכה יותר בעבודה עם פוטנצים נמוכים וגבוהה יותר בעבודה עם פוטנצים גבוהים) ניתן להסיק ממנה כמה מדוייק הרמדי ביחס למטופל.

ככלל, רמדי שעבדה אצל המטופל בפוטנץ גבוה תהיה מדויקת יותר עבורו (כאמור, רמדי בפוטנץ גבוה יותר מצריכה דיוק גבוה יותר), קרובה יותר לסימילימום שלו, מאשר רמדי שעבדה רק בפוטנצים נמוכים.

 

כך, בהתאם למקומה בסולם הפוטנצים יכולים אנו להשוות את מידת הדיוק בו ניתנה רמדי אחת לעומת רמדי שנייה, וכאמור ככל שניתנה ברמת דיוק גבוהה יותר ,פוטנץ גבוה יותר, (ובהנחה כמובן שבפוטנץ זו מביאה לתהליכי ריפוי), כך יכולים אנו גם ללמוד על מידת קירבתה לסימילימום.

באופן הכי פשטני ניתן לאמר שאם במקרה מסויים יש לנו רמדי שליוותה ותמכה במטופל עד פוטנץ  30 ומעבר לכך לא "משכה" ואילו רמדי אחרת תמכה במטופל עד פוטנץ 200 הרי שזו בהחלט אינדיקציה חשובה לכך שהרמדי השנייה היא מדוייקת יותר. אנחנו יכולים כאן לדבר על סולם שמשקף את רמת הדיוק של הרמדיז, לאמר למשל שרמדי שעשתה שיפור עד פוטנץ C200 כולל הרי שרמת הדיוק שלה היא C200 כמו גם שרמדי שעשתה שיפור עד פוטנץ C30 כולל הרי שרמת הדיוק שלה היא C30 וכך הלאה. כמובן שרמת הדיוק היא תמיד ביחס למקרה או פתלוגיה מסוימים, כלומר אנחנו אומרים שרמדי מסוימת היא ברמת דיוק C30 רק ביחס למקרה או פתלוגיה ספציפיים ולא כאמירה כללית על הרמדי.

 

סולם זה של רמות הדיוק של הרמדיז הוא טוב בעיקר כדי לתת לנו תחושה וכוון לגבי רמדיז מתאימות ומדוייקות יותר אולם וודאי שלא ניתן לקבל אותו ככלי עבודה החלטי וחד משמעי, השימוש בו צריך להיות עם הרבה סייגים של יוצאים מהכלל כמו:

צריך להחריג מיקרים כמו טיפול אקוטי בו ניתן רמדי שעבדה בפוטנץ גבוה,  רמדי שעבדה בפוטנץ גבוה לטיפול אקוטי לא ניתן להסיק מכך בהכרח על קירבה לסימילימום. (יחד עם זאת גם במקרה אקוטי רמדי שעזרה בפוטנץ גבוה ניתן לאמר שהיא מדוייקת יותר למצב – לטיפול האקוטי – מאשר רמדי שעבדה בפוטנצים נמוכים יותר).

יש מיקרי גבול בהם רמדי אחת נאמר עבדה עד פוטנץ 27 ואילו שנייה עד פוטנץ 30, האם באמת יש כאן הבדל ממשי שניתן להסיק ממנו שהאחת מדוייקת יותר מהשניה ? לא ממש.

ומה לגבי מקרים בהם רמדי אחת תמכה וריפאה לאורך זמן ולאורך מינעד רחב של פוטנצים, נאמר החזיקה את המטופל יפה למשך חצי שנה על טווח פוטנצים שבין C12 ל C30 לעומת רמדי שנייה שאליה הגיב המטופל טוב רק שניתנה בפוטנץ C200 ולמשך חודש אחד בלבד ?

ומה לגבי מצב בו האפקט התרפויטי של רמדי שעבדה עד פוטנץ C30 נראה משמעותי וטוב יותר משל רמדי אחרת שעבדה עד פוטנץ C200

שוב, הסולם הזה יכול רק תת לנו תחושה לגבי מידות הדיוק של הרמדיז השונות ואיזה יכולת לכווני עבודה אולם הוא רחוק מלהיות סרגל עבודה חד משמעי.

 

ובכלל עד כמה משמעותי ופרקטי המונח הזה "קרוב יותר לסימילימום" ? אני כלל לא בטוח עד כמה אני יודע לעשות שימוש קליני-פרקטי עם העובדה שArs  למשל (נניח שהיטיבה עם המטופל עד פוטנץ C30) קרובה יותר לסימילימום מאשר Bry (נניח שהיטיבה עם המטופל עד פוטנץ C12).

 

כמובן גם שאין להסיק מן הדברים האלה כאילו אני ממליץ לבדוק את יכולת הספיגה של המטופלים שלנו לפוטנצים גבוהים ופשוט להפגיז אותם בפוטנצים גבוהים כדי לבדוק עד כמה אנחנו מדויקים וקרבים לסימילימום, ממש לא. כל מקרה לגופו ולפעמים נכון להישאר לאורך זמן בפוטנצים נמוכים יחסית והם יוכלו לעשות ריפוי שלם בלי שום צורך לעלות בפוטנצים, לפעמים כל מה שמצבו של המטופל שלנו יכול להרשות לנו (למשל חולים כרוניים, תשושים, שהיכולת הויטאלית שלהם לספוג פוטנצים גבוהים היא נמוכה מאוד) זה מרחב פעולה של פוטנצים נמוכים ועבודה זהירה וסבלנית בפוטנצים אלו יכולה לעשות מהלך ריפוי נהדר בהחלט.  אין כלל בעניין של סולם הדיוק של הפוטנצים המלצה לטפס מהר במעלה הפוטנצים, כל מקרה לגופו, והפוטנצים המתאימים לו. יש כאן רק אמירה כללית וקריאת כוון שרמדי שעשתה עבודת ריפוי וניתנה בפוטנץ גבוה הרי שסיכויים סבירים שקרובה יותר לסימילימום מרמדי שעשתה עבודת ריפוי אולם בטווחים נמוכים יותר של פוטנצים.

 

אפשר לחשוב על עוד אספקט המעיד על הקשר שבין מידת הדיוק של הרמדי (מידת הקרבה לסימילימום) ובין גובה הפוטנץ. ככלל הייתי אומר שככל שרמדי ניתנת באופן קרוב יותר למקור שלה, באופן שקרוב יותר לליבה שלה עצמה כך היא גם משקפת מידת דיוק גבוהה יותר, כך היא קרבה יותר לסימילימום. כלומר בהנחה שניתנו שתי רמדיז שאליהן מגיב המטופל בריפוי הרי שזאת שניתנה באופן מזוקק יותר, באופן קרוב יותר לליבה שלה עצמה תהא גם זו שקרובה יותר לסימילימום. אולם מהו המדד לפיו אני יודע שרמדי אחת ניתנה באופן מזוקק יותר, בקירבה גבוהה יותר למקור שלה מרמדי אחרת ? איך אני יודע אלו מבין הרמדיז שניתנו ניתנה באופן של קירבה מקסימלית לליבה שלה עצמה ?

 

להיות קרוב לליבת הרמדי זה בעצם להיות קרוב לאותו כח ראשוני, איכות ראשונית, אשר ממנה מתחילה התנועה שבונה את צורת הרמדי ואיכותו. במונחים של מטוטלת אשר תנועתה יוצרת את  משולש התהודה של הרמדי (על התדירות והמישרעת שלו ) להיות קרוב לליבה זה בעצם להיות הכי קרוב שאפשר לאצבעות שמייצרות את התנועה, להיות בקודקוד המשולש. קודקוד המשולש הוא האזור ממנו נימסר הסוד, האיזור ממנו מתחיל מהלך התנועה הייחודי לכל רמדי. ואיזור זה, האיזור ממנו מהדהדת החוצה מנגינת העומק של הרמדי דווקא נחשף ונגלה ככל שיותר קליפות של חומר נושרות, ככל שאני מדללים יותר, ככל שאנו עולים יותר בסולם הפוטנצים  (גם הנסיון הקליני כמובן מראה שפוטנצים גבוהים ייגעו יותר בתנועות העומק של המטופל לעומת פוטנצים נמוכים שיהיו פחות עמוקים). כלומר שוב, ככל שרמדי ניתנה בפוטנץ גבוה יותר כך היא קרבה יותר לאיזור הסוד, לליבת הרמדי, וכך היא גם מדוייקת יותר (כמובן בהנחה שהצליחה לייצר תגובה של ריפוי).

 

 

III

סולם ההבנה של הרמדיז

 

במקביל לסולם הדיוק של הרמדיז אנחנו יכולים גם לדבר על סולם ההבנה של הרמדיז, סולם שידרג את עומק ההבנה שלנו את הרמדיז, החל מהבנה בסיסית של הרמדי ועד להבנה עמוקה ומהותית שלה, גם כאן ניתן להשתמש בסולם הפוטנצים כמייצג. כאן ייצג סולם הפוטנצים את עומק ההבנה שלנו, פוטנצים נמוכים יציינו הבנה בסיסית של הרמדי, פוטנצים גבוהים יציינו הבנה עמוקה של הרמדי.

 

מהלך זה של תנועה מהבנה בסיסית ועד הבנה עמוקה (שהיא בעצם חוויה יותר מהבנה), ניתן לראותו במערכות היחסים שיש לנו עם הרבה דברים סביבנו, זהו מהלך מהתנהלות ראשונית אשר חייבת לאחוז בעוגנים הגיוניים ובטוחים, התנהלות של מי שחייב לפתוח מפה בכל קרן רחוב כדי לדעת היכן עומד, ועד התנהלות מאוד נינוחה, אינטואיטיבית ובוטחת בעולם.

 

אני רוצה להציע שלוש דרגות או שלבים לאורך הסולם, דרגות ושלבים המציינים התפתחות בהבנה של הרמדיז ובאותה מידה מציינים התפתחות בהבנה שלנו את המטופל (מידת ההבנה הזו, עומק ההתוודעות הזה, ניתן להשליך אותם הן על הרמדיז, כאשר אנחנו מדברים על עומק ההבנה שלנו את הרמדי, והן על מטופלים, כאשר אנחנו מדברים על עומק ההבנה שלנו את המטופל).

 

דרגה ראשונה: הבנה ראשונית בסיסית של מאפייני  הפתלוגיה, לקיחת סימפטומים יבשה ועובדתית (כמובן שהלקיחה של הסימפטומים יכולה להיות מקצועית ומדוייקת מאוד אולם עדיין אין ברמה הזו התייחסות אל מעבר לכך). הדרגה הראשונה אינה מוגבלת רק לאיסוף סימפטומים גופניים, בהחלט יכולים להיות כאן  גם סימפטומים נפשיים, כלומר גם סימפטומים נפשיים בדיוק כמו גופניים יכולים להילקח באופן יבש ועובדתי ומבלי שיטוו לאיזה קווים תמטיים או תובנות עומק. זה שלקחתי סימפטום כמו fear dogs אין בו כדי להעיד שיש כאן תובנת עומק על עולמו הנפשי של המטופל בדיוק כמו שאם לקחתי סימפטום כמו perspiration profuse אין בו כדי להעיד על תובנת עומק על מצבו הגופני של המטופל. כלומר עצם העובדה שאנחנו מתייחסים גם לסימפטומים נפשיים אין זה מעיד בהכרח על הבנה עמוקה, הבנה עמוקה יותר תהייה טיפוס לדרגה גבוהה יותר של הבנה מאשר ליקוט עובדתי של סימפטומים.

 

דרגה שנייה: הבנה של האופי של הרמדי, כאן ממש נדבר במונחים של מאפיינים תמטיים של הרמדי, לרוב אלו יהיו מאפיינים נפשיים אולם לא רק. נדבר על מאפיינים נפשיים כמו היצמדות לחומר (Ars), פחד מאיבוד שליטה (Arg-n), אחריות גדולה ( (Aur, אלימות וחרטה (Lyss), וגם על תימות של מאפיינים גופניים בולטים כמו כאבים דוקרים (Nit-ac) , כאבים אלימים (Spig), חוסר שקט (Rhus-t)…

לעתים ניתן יהיה למתוח מעלה את התובנות של הדרגה השנייה לכדי הבנה גבוהה יותר, הבנה של מהו המצב הנפשי או תפיסת המציאות המולידים את המאפיינים התמטיים של הרמדי. זה בעצם להביט על המאפיינים של הרמדי ולנסות להבין מאיזה תפיסת מציאות הם נולדים, למשל איזה מצב נפשי או תפיסת מציאות מולידה היצמדות לחומר (בדומה ל Basic delusion של שנקראן).

 

ואפשר כמובן לשאול, אם כך מה ההבדל בין הדרגה הראשונה לשנייה, שהרי גם את הדרגה השנייה ניתן לקחת בדיוק כמו זו הראשונה פשוט כסימפטום, וכך אפיונים תמטיים של דרגה שנייה כמו למשל פחד מאיבוד שליטה אינם אלא בעצם עוד סימפטום (Fear control loosing), ממש כמו אלו של הדרגה הראשונה.

אז נכון לגמרי שגם אפיונים תמטיים של רמדי יכולים להילקח כסימפטום ואף רצוי שיקבלו באופן כזה גם ביטוי רפרטוריאלי. אולם עדיין מאפיין תמטי הוא הרבה יותר מעוד סימפטום של הדרגה הראשונה, מאפיין תמטי נפח הנוכחות שלו במקרה יהיה משמעותי ובולט הרבה יותר מאשר עוד סימפטום, מאפיין תמטי יהיה כזה אשר נראה אותו שזור במקרה, מהדהד מתוכו גלי הדף שעל הרקע שלהם הרבה סימפטומים אחרים יכולים להיות מובנים.

קחו למשל מאפיין תמטי של sabad  כמו: Mind; delusions, imaginations; body, body parts; erroneous ideas as to the state of his, הרבה סימפטומים מדרגה ראשונה של sabad  יכולים להיות מובנים על הרקע שלו, למשל: delusion body parts deformed  או delusion chin is too long, או delusion pregnant…

 

דרגה שלישית: ליבת הרמדי, הבנה של איזו אנרגיה פנימית וראשונית של הרמדי. לעתים נראה קורלציה בין אותה אנרגיה פנימית ובין חומר המקור והסיגנטורה שלו. כאן לא ניתן לדבר במונחים תודעתיים-פסיכולוגיסטיים אלא יותר במונחים של רשמים חושיים שליבת הרמדי מעוררת בנו, אפשר לדבר על תחושות שהרמדי מעורר בנו,  קצב, טעם, טמפרטורה, מצב צבירה, ריח, תנועתיות…

 

השאלה עד איזו דרגה אנו מסוגלים להגיע עם המטופל איננה תלויה רק בכישורים שלנו כהומיאופתים וביכולות שלנו לפתוח מרחב ביטוי עמוק למטופל, אלא גם במצבו של המטופל. יש מטופלים שפשוט לא ניתן ללכת איתם אפילו מעבר לרמה הראשונית של תיאור עובדתי של סימפטומים, וכאמור גם זה בסדר גמור וגם כך אפשר לעבוד ולעשות ריפוי.

 

כדי להמחיש את השוני בין דרגות ההבנה בואו וניקח דוגמא של מטופל carc. בדרגה הראשונה אני יכול להגיע לרמדי דרך רפרטוריזציה שנבנית על תיאור עובדתי של סימפטומים, הסימפטומים כאמור יכולים להיות גופניים כמו גם נפשיים, אולם אין כאן שום הבנה מעבר לכך, וכאמור גם כך ניתן לעבוד ולעשות ריפוי.

 

בדרגה השנייה אני יכול להגיע לרמדי דרך מאפיינים תמטיים שלו, למשל הפחד שדברים ייצאו משליטה[2],  הסימפטיה העצומה, הרצון שיהיה טוב ובסדר. . Carc הינה גם דוגמא טובה כיצד ניתן  למתוח את הדרגה השנייה מעבר למאפיינים תמטיים, עד לתפיסת המציאות של Carc: "אם אני מפסיק לרגע אחד לעבוד ולשמור על הסדר וההרמוניה הכל קורס". הבנת הרמדי ברמה של תפיסת המציאות היא חשובה ויכולה לעזור לנו להיות בטוחים יותר ברמדי כמו גם לתרום לצרכי אבחנה מבדלת, למשל גם ל Carc וגם ל Aur יש אחריות מאוד חזקה ובולטת אולם האחריות של  Carc נובעת מתוך תפיסת מציאות שאם לא אקח אחריות אז דברים לא יעבדו ותהיה קטסטרופה בעוד שהאחריות של Aur נובעת מתפיסת מציאות שאני מרכז הכובד, הדברים סובבים סביבי, הכתפיים שלי הן הכתפיים הרחבות ביותר.

 

בדרגה השלישית  אני מגיע לרמדי דרך האנרגיה שמעביר  carc, דרך התחושות שהנוכחות שלו מעלה בי: יש שקט רוחש, איפוק מתוח (זה לא ש carc טוען במתח את האווירה סביבו, להיפך זו רמדי מאוד נעימה וסימפטית, המתח הוא בגלל תחושת האוטוטו קטסטרופה), יש תנועה שקטה ומאופקת שכאילו מנסה לכסות ולמתוח שמיכה קצרה מידי מעל מערבולת (זו שמיכה שמשתדלת להיות נעימה מאוד, היא רכה, היא פרחונית, היא מכרבלת), וכל זה כחרדה מתא בודד שייצא משליטה וימיט אסון.

 

ועוד כמה דוגמאות כדי לחדד את ההבדלים בין עומק ההבנה של הדרגה השנייה לעומק ההבנה של הדרגה השלישית (הדרגה הראשונה היא פשוט איסוף עובדתי ויבש של סימפטומים כך שאין מה לאפיין שם):

 

Agar.: בדרגה השנייה ניתן לדבר על הפחד ממחלות, על הנדידה הנואשת ממטפל למטפל, על האמפתיה הגדולה שמקרין כלפי מי שחולה, בדרגה השלישית יש תחושה של נידפות גדולה, מגיבים ברגישות גדולה (לתרופות, לחדשות רעות..) יש משהו שכאילו נסחט בקלות, מאבדים אנרגיה בקלות, מאבדים משקל, משהו קל מן האוויר, עושים להם פו והם נידפים כמו עלה לסערה (שאני חושב על  Agar תמיד עולה לי התמונה של אוליב, אשתו של פופאי).

 

Caust: בדרגה שנייה אפשר לדבר על הווכחנות שלו, על האימפולסיביות, על האמפתיה והאיכפתיות העצומה, על המרדנות, הצורך לעמוד בחזית, על הנטייה לפתלוגיות עצביות… בדרגה השלישית אני יכול לדבר על caust  במונחים של מוסיקה של חריקה וחיכוך, איך לא יכול לעגל פינות ולזרום, איך ימצא את עצמו שוב ושוב במקומות של חיכוך וצרימה, תוסס ולוחם כמו חומר מאכל. אפשר לדבר גם על ריאקטיביות גבוהה, רגישות גדולה לסביבה, (אשלגן הידרוקסידי נפוץ מאוד בתעשיית הקוסמטיקה וריאקציה שלו עם שמנים יוצרת סבונים נוזליים)…

 

Kali-carb: ניתן לדבר בדרגה השנייה על דוגמטיות, סדר, מוסר עבודה מאוד גבוה, רצינות. ברמה השלישית ניתן לדבר על ויברציות של שחור ולבן, כאילו אין גוונים, ככה גם המעברים שלו הם משחור ללבן, ממוקפדות, ממשמעת ואיפוק להתפרצויות עצמתיות, משהו קפוץ, משהו מוחזק. אפשר לדבר על היעדר גמישות, כאילו יש שני מצבים, חזק או שבור. מחזיק את עצמו חזק בכל הכח בגלל הפחד להישבר, גם כאן אין גוונים של מעבר ותהליך אלא מעבר בין שתי קצוות. "למה ? ככה !!!" המשפט הזה הוא מאוד Kali-carb, כאילו "מה זה הלמה הזה בכלל ? מה המשחקים האלה ? בלי שאלות, ככה צריך ! " וגם התשובה הזאת (ככה !!!) נורית חזרה בנחישות של כדור שפגע בקיר בטון.

 

כמובן שהחלוקה הזו לשלוש דרגות איננה דיכוטומית ומוחלטת, יש כאן יותר ציון של מהלך המתפתח מהבנה בסיסית ועד הבנה עמוקה, וכך צריך לראות אותה. אפשר כמובן לנסות ולייצר כאן תתי-חלוקה (שבע דרגות החוויה של שנקראן למשל), אולם אלה לא ייצרו שינוי משמעותי באופי המהלך ובקצוות שלאורכן נמתח ומתפתח.

 

כאמור ניתן לציין הבנה עמוקה יותר של הרמדי כהבנה שלו בפוטנץ גבוה יותר. כפי שכל הבנה עמוקה יותר של הרמדי מכילה בתוכה הבנות מסדר גודל נמוך יותר כך גם ניתן לאמר שפוטנץ גבוה מקפל בתוכו את יכולות העבודה של פוטנצים נמוכים יותר. בהתאם הפוטנצים הגבוהים ביותר יציינו את ההבנות הגבוהות של הרמדי, ואילו פוטנצים נמוכים יציינו הבנה בסיסית וראשונית.

 

קיימות גישות הרואות קשר וודאי בין עומק החוויה איתה הגענו עם המטופל ובין בחירת הפוטנץ, ככל שהחוויה הינה ברמות גבוהות ואנרגטיות יותר כך גם ההתוויה היא לשימוש בפוטנצים גבוהים יותר (למשל שבע רמות החוויה של שנקראן הרואה קשר בין עומק ההבנה של המטופל ובין גובה הפוטנץ).  אני, בכל אופן,  ממש לא חושב שעומק ההבנה שלנו את המטופל יכול להיות אינדיקציה וודאית לבחירת הפוטנץ. ניתן כמובן לאמר שככל שההבנה שלנו עמוקה יותר, ובהתאם ככל שבטוחים אנו יותר ברמדי כך גם ניתן להניח שהמטופל יגיב גם לפוטנצים גבוהים (כבר התייחסתי בפסקאות קודמות לקורלציה שבין מידת הדיוק שלנו ברמדי ובין פוטנצים גבוהים; ככל שאנחנו מדייקים יותר ברמדי, ככל שההבנה שלנו של הרמדי והמטופל היא עמוקה יותר, כך גם גדלים הסיכויים לייצר תגובת ריפוי מפוטנצים גבוהים. לשון אחרת, פוטנצים גבוהים דורשים עבודה מדוייקת , ובהתאם ככל שעבודתינו אכן מדוייקת, ככל שבחירת הרמדי נובעת מהיכרות עמוקה (דרגה שלישית) של המטופל והרמדי, בהתאם גדלים הסיכויים שפוטנצים גבוהים ייצרו ריפוי), אולם האינדיקציות היותר חשובות לטעמי לבחירת פוטנץ הן מידת החיוניות של המטופל ואופי הפתלוגיה. אתה יכול לראות מולך מטופל שממש מדבר את הרמדי מדרגה ראשונה עד שלישית (ובהתאם כמובן מידת הבטחון שלך ברמדי היא גבוהה) אולם ברור לך שבשל החיוניות הקלושה שלו אסור כאן בשום פנים לתת פוטנצים גבוהים ולהפך אתה יכול לראות מטופל שכל מה שניתן לדלות ממנו הוא תיאור יובשני של סימפטומים, אולם משם מידת החיוניות שלו והעצמה של הפתלוגיה ניתן פוטנץ גבוה.  לשון אחרת, דרגות ההבנה הן אינדיקציה טובה למידת הבטחון שלנו ברמדי, עד כמה אנחנו מדוייקים ובהתאם עד כמה גבוה הסיכוי שפוטנצים גבוהים ישפיעו, אולם וודאי שאינן כלי החלטי לקביעת הפוטנץ.

 

ישנה איזו מחשבה כאילו מידת ההתפתחות שלנו כהומיאופתים ממקמת אותנו או את איכות עבודתינו באחת מן הרמות, כאילו יש הומיאופת שמבחינת התפתחות נמצא ברמה ראשונה, אחר בשנייה וכך הלאה. מובן שיכולתנו ועומק הבנתינו משפיעים על הסיכוי שלנו להגיע לדרגות גבוהות של הבנה אולם אנחנו רק צד אחד בטנגו הזה, אם בצד השני יש מטופל שלא ניתן להציא ממנו כלום מלבד תיאור עובדתי של סימפטומים אז נעבוד בדרגה הראשונה, וכאמור גם שם ניתן לעשות ריפוי יפה. מעבר לכך, נכון להוסיף כי יש לא מעט סיכונים בנסיון לעוף גבוה ולנסות כל הזמן לחוות את המטופל בדרגה השלישית, חשוב מאוד לעגן את עבודתינו לקרקע, ואני מוצא את הרפרטוריזציה, רפרטוריזציה[3] ככל שהיא יציבה ומבוססת,  ככלי החשוב ביותר לבסס ולטייב את איכות עבודתינו. ראיתי לא מעט מקרים בהם האינטואיציה והתחושות שלי סחפו לכוונים מסויימים ואז באה הרפרטוריזציה ופתחה בפניי אפשרויות הרבה יותר טובות. רפרטוריזציה טובה היא לא רק הקרקע הבטוחה ביותר לעמוד עליה, היא גם הקרקע הפורייה ביותר ללקט ממנה.

 

ואם כבר מדברים על רפרטוריזציה, אז אולי אוסיף ואומר ששיטת העבודה שאני מרגיש איתה הכי נכון ובטוח היא כזו המתחילה בשימת לב בעיקר לאותם מאפיינים שקשה "למרוח" איתם, מאפיינים גופניים למשל (כאב, מיקום, תנוחת שינה, חשקי תיאבון..) או פחדים למשל (ולא אותם פחדים שיש "הגיון" שהתקיימו, כמו למשל חרדה כלכלית אצל מי שגדל בדוחק או עבר משבר כלכלי, אלא דווקא אותם פחדים קמאיים שלא ברור מאיפה באו). מאפיינים אשר לא מתווכים דרך התודעה והפסיכולוגיה, מאפיינים אשר אינם מעובדים ומסתננים מלמעלה אלא קופצים מלמטה כמו כלב נושך מתוך האפלה, ואיתם להתחיל את הרפרטוריזציה. ואז לאחר רפרטוריזציה שנותנת כאמור נפח משמעותי למאפיינים "נקיים" ובטוחים (כמובן במידה ויש מספיק כאלה במקרה),  ניתן דווקא את האבחנה המבדלת בין הרמדיז שעולות לעשות לפי ה"מוזיקה" שלהם. כלומר משקל גדול יותר למאפיינים "פשוטים" ברפרטוריזציה ומשקל גדול יותר ל"מאפייני איכות", לליבה, למוזיקה של הרמדי, בשלב האבחנה המבדלת.

 

 

 

***

 

ואחרי כל מה שנכתב, עדיין אפשר שכל מה שנפרש כאן זה רק "דיו על נייר", אפשר שיום יבוא ויוכח שהמודלים שהוצגו כאן רחוקים מהמציאות. אבל בינתיים, עבורי לפחות, הקוהרנטיות של המודלים תחת ההבנה הקלינית שלנו "עושה לי שכל", וגורמת לי לתחושה בוטחת, נינוחה ושיטתית יותר בעבודה הקלינית. יש כ"כ הרבה אי-וודאות בעבודה שלנו וגם אם כל מה שהוצע כאן הוא בבחינת שריקה בחושך, גם בזה אני אוחז, וממשיך ללכת.

 

[1] אני משתמש בדוגמת המשולש הנבנה מתוך תנועה של מטוטלת בעצם כדי להמחיש תחום עבודה מסוים (הנתון בתוך המשולש) של גלים, תחום המאופיין ע"י תדירויות מסוימות ואמפליטודות מסוימות. אלא שמאחר והמטוטלת נעה באופן מחזורי ובתדירות שאינה משתנה יוצא שהגלים הנוצרים בהמחשה שלנו הם גלים מחזוריים הרמוניים (גל מחזורי הרמוני הוא גל המאופיין בתנועה מחזורית וחלקה)  בעלי תדירות בודדת בלבד. יחד עם זאת, לא מן הנמנע כמובן שבפועל גלים של רמדיז לא יהיו מחזוריים הרמוניים, אלא שיהיו גלים שהתדירות המאפיינת אותם "תישבר" שוב ושוב לאורכם, אין שום מניעה שגל המאפיין רמדי A (אם נירצה תעודת הזהות הפיזיקלית של הרמדי A) תדירותו לא תהיה מחזורית הרמונית אלא תדירות נשברת ומשתנה.

[2] מעניין ש carc. לא מופיע תחת fear control losing, בשיחה שהייתה לי עם Roger van zandvort עורך ה complete repertory (The Process of Building the Repertory and a Glance to the Roads Ahead: Discussion with Roger Van Zandvoort, Homeopathic Links, June 2018), שאלתי על כך את רוג'ר שבתשובה ענה כי עבודתו היא כרונולוגית בעיקרה ופשוט טרם הספיק לעבוד על הפרובינג של carc.

[3] על חשיבות הרפרטורי ככלי המרכזי של ההומאופת, ועל הצורך לשמר ולהבטיח רפרטורי הנסמך על ידע קליני רחב ככל שניתן, אולם יחד עם זאת אמין ובטוח אנא ראו את מאמרי: Call for a New Concept of Homeopathic Software—Dynamic Homeopathic Software, Homeopathic Links, June 2017

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] אני משתמש בדוגמת המשולש הנבנה מתוך תנועה של מטוטלת בעצם כדי להמחיש תחום עבודה מסוים (הנתון בתוך המשולש) של גלים, תחום המאופיין ע"י תדירויות מסוימות ואמפליטודות מסוימות. אלא שמאחר והמטוטלת נעה באופן מחזורי ובתדירות שאינה משתנה יוצא שהגלים הנוצרים בהמחשה שלנו הם גלים מחזוריים הרמוניים (גל מחזורי הרמוני הוא גל המאופיין בתנועה מחזורית וחלקה)  בעלי תדירות בודדת בלבד. יחד עם זאת, לא מן הנמנע כמובן שבפועל גלים של רמדיז לא יהיו מחזוריים הרמוניים, אלא שיהיו גלים שהתדירות המאפיינת אותם "תישבר" שוב ושוב לאורכם, אין שום מניעה שגל המאפיין רמדי A (אם נירצה תעודת הזהות הפיזיקלית של הרמדי A) תדירותו לא תהיה מחזורית הרמונית אלא תדירות נשברת ומשתנה.

 

[2] מעניין ש carc. לא מופיע תחת fear control losing, בשיחה שהייתה לי עם Roger van zandvort עורך ה complete repertory (The Process of Building the Repertory and a Glance to the Roads Ahead: Discussion with Roger Van Zandvoort, Homeopathic Links, June 2018), שאלתי על כך את רוג'ר שבתשובה ענה כי עבודתו היא כרונולוגית בעיקרה ופשוט טרם הספיק לעבוד על הפרובינג של carc.

[3] על חשיבות הרפרטורי ככלי המרכזי של ההומאופת, ועל הצורך לשמר ולהבטיח רפרטורי הנסמך על ידע קליני רחב ככל שניתן, אולם יחד עם זאת אמין ובטוח אנא ראו את מאמרי: Call for a New Concept of Homeopathic Software—Dynamic Homeopathic Software, Homeopathic Links, June 2017

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *