הרצאה על הומיאופתיה

 

טוב יש לי משהו כמו 20 דקות לנסות ולתת איזשהו מושג על הומיאופתיה והעבודה שלי בקליניקה ואני חושב שיהיה נכון כאן לתת כמה טעימות ותובנות שאני מקווה שיסקרנו וייתנו תחושה לגבי ההומיאופתיה ויכולתיה.

להרצאה קראתי תנועה בין רוח וחומר בגלל הרצף הזה עליו נעה ההומיאופתיה בין טיפול הומיאופתי שבמהותו הוא רוחני ובין השפעתו הברורה על הגוף, על החומר… הקשר הזה, שכלל לא ברור איך והיכן מתקיים יכול להביא אותך או להיות מוקסם מההומיאופתיה ומיכולתיה הפנטסטיות או לחליפין לאמירות שהומיאופתיה היא מחוץ לתחום בשבילי, קשקושי מכשפות… אני מקווה שההרצאה היום,תצליח לקרב אתכם יותר להומיאופתיה.

נתחיל בטריוויאלי ביותר, אז איך הכל התחיל ? …  הכל התחיל בגרמניה של המאה ה-18, רופא בשם ד"ר סמואל האנמן  (1755-1843) שם לב שקליפת עץ הכינין אשר היתה יעילה לטיפול כנגד מלריה אם נדלל אותה בדילולים הומיאופתים ואז תילקח ע"י נסיין  שהוא אדם בריא הרי שתייצר גם אצלו סימפטומים של מלריה (חום, הזעות, שלשולים…). כלומר תרופה בדילול הומיאופתי אשר גורמת לסימפטומים מסוימים אצל נסיין בריא תוכל להבריא אדם חולה שיש לו סימפטומים דומים. חשוב לציין שהתרופה אינה גורמת לנסיין הבריא לחלות במחלה בחינת המאפיינים הפנימיים שלה, אין כאן הידבקות במחלה במובן הפתלוגי הפנימאי של המחלה, אין כאן את התסמינים הפנימיים בכבד או במע' הדם , או אי אלו שהם מאפיינים פנימיים של המחלה שניתן לאבחן למשל בבדיקות מעבדה, אלא רק את השפה החיצונית של המחלה, את המאפיינים הנראים של המחלה (כאמור למשל, חום, הזעות ושלשולים) אולם לא את הפתלוגיה הפנימית. כלומר מה שהתרופה ההומיאופתית עושה היא באה ומדמה מול מע' החיסון הטבעית שלנו (או כוחות הריפוי שבנו) את תסמיני הפתלוגיה ממנה אנחנו סובלים, את שפתה של המחלה,  ומתוך ההדמיה הזו כוחות הריפוי שלנו מקבלים את היכולת להבין מהו שעומד מולם ולהתחיל בתהליכי ריפוי. הומיאופתיה כאילו שמה מראה מול מע. החיסון שלנו ומורה לה בפני מה עומדת, מכאן, כלומר מהרגע שמע. החיסון "מבינה" מול מה עומדת ומתעשתת, מתאפשר לגוף לקחת פיקוד ולרפא בעצמו… התרופה ההומיאופתית איננה מרפא במובן שמייצרת שינויים ביולוגיים או כימיים אלא רק במובן שמדמה לכוחות הריפוי הטבעיים שלנו מהי שפת המחלה ומתוך כך מאפשרת להם להתעשת ולהתחיל לפעול באופן המיטבי.

מכאן גם נגזר שמה של ההומיאופתיה , הומיאו שמשמעותו בלטינית דומה ופאתוס שמשמעותו סבל… ובתרגום הומיאופתי חפשי דומה בדומה ירפא. כלומר, תרופה הומיאופתית שבכוחה לייצר אצל נסיין בריא תסמינים מסויימים, למשל קשיי נשימה, תוכל לרפא מטופל אשר סובל מקשיי נשימה. ואני ייתן דוגמא קטנה שאולי תמחיש את הרעיון של "דומה בדומה ירפא" , שאנחנו מקבלים כוויה ביד לרוב התגובה האינסטינקטיבית מיידית היא לרוץ לקיצוניות השנייה ולשים את היד במקום קר שיצנן את הכוויה…. הפעולה הזאת אבל לא יוצרת שום אפקט מרפא… אולם אם תנסו פעם במקום לקחת את היד לקיצוניות השנייה, כלומר במקום לקרב למקום קר, דווקא לקרב אותה למקור חום תוכלו לראות עד כמה דווקא פעולה "לא אינסטינקטיבית" זו יש בה אלמנט של ריפוי על הכוויה… בעצם סוג של "דומה בדומה ירפא" … עצם הקירוב של היד הכואבת אל מקור חום יש בו כדי להדגיש ולדמות לכוחות הריפוי שלנו שאנחנו  מתמודדים מול סיטואציה של חום שריפה וכוויה ולפעול בהתאם, התגובה האינסטינקטיבית של לקרב את היד למקור קור דווקא מטשטשת את ההבנה של כוחות הריפוי ומעכבת ריפוי מהיר ומיטבי.

לשאלה המאוד מתבקשת ומאוד פרקטית "באילו מחלות יכולה הומיאופתיה לעזור" יש תשובה מאוד פשוטה "הומיאופתיה יכולה לנסות ולעזור כמעט בכל מחלה או הפרעה" …. אבל יש משהו לא נוח בתשובה הזו וגם כאילו לא מקצועי… כאילו מה אתם מתיימרים באמת לטפל בכל מחלה וחוצמזה מה אין אצליכם מומחיות לאיזה סוג מסויים של מחלות… אז  אני אנסה אסביר… הטיפול ההומיאופתי לעולם אייננו מכוון לפי שם של פתלוגיה מסויימת, אני יכול לראות 20 מטופלים שסובלים כולם מ"אותה בעייה" נאמר מיגרנה אלא שכל אחד מהם יקבל תרופה אחרת המותאמת בעצם לו אישית ולא לפי שם גנרי של פתלוגיה  כמו  מיגרנה. הטיפול ההומיאופתי הוא לעולם מכוון למטופל שיושב מולי ולא לשם המחלה ממנה סובל… ושהאבחון הוא טוב וקולע נראה תגובה של ריפוי וממש לא משנה מה שם המחלה ממנה סובל המטופל.. שהאבחון הוא טוב ובהתאם התרופה מדויקת, בעצם יכולות הריפוי הטבעיים שבתוכנו מתעטשטים ומתחיל תהליך ריפוי טבעי שבכוחו לרפא מה שחולה בנו בין אם זה מיגרנה, אורטיקריה, בעיות מפרקים או חרדות.

מה שאני צריך להבין ולאבחן זה את כל אותם הסימנים הסובייקטיביים של המטופל היושב מולי ולא את שם המחלה שלו…המשתנים הסובייקטיבים כמובן מתייחסים גם לאופן בו חווה את המיגרנה (למשל מיגרנה שמגיעה רק בסופ"ש, מיגרנה עם או בלי אאורה, התחושה בראש, מיקומה המדוייק…) אבל מכאן ממשיכים למאפיינים רחבים הרבה יותר מהמיגרנה כדי להבין את שפת הגוף ושפת הרוח של המטופל, אני אשאל על כל מערכות הגוף, אשאל על פחדים, אשאל על חלומות, על תזונה, על איכות השינה.. כמעט כל דבר יכול להיות פתח להבנה ולשזירה של תמונה ברורה של המטופל כדי להתאים את הרמדי הנכונה… העבודה הזו של אבחון היא לגמרי לא טכנית, אין כאן איסוף סיסטמתי של סימפטומים אלא נסיון להקשיב למוסיקה הפנימית של כל מטופל, לאיכות אנושית מסוימת וזו יכולה להתגלות ולהירמז ע"י תנועת גוף מסויימת, אופי הכאב, העדפות תיאבון, חלומות…  ככל שהאבחון קולע ומדויק נראה איך המטופל מגיב לתרופה במעגלים רחבים מאוד גם גופניים וגם נפשיים…  קורא לא מעט פעמים שאנשים בכלל באים לטיפול הומיאופתי בגלל בעייה מסויימת (למשל אסטמה) ואם האבחון קולע רואים איך בעקבות הטיפול לא רק הבעייה איתה הגיעה נעלמת אלא גם בעיות אחרות שכלל לא הגיע בגללן (למשל חרדות)..

להיות מטפל

 

אני חושב שהמטפלת הכי מרשימה שפגשתי בחיי הייתה הגננת של נעם, ביתי הבכורה… היינו גרים אז במודיעין ובגן הייתה מטפלת ושמה חמוטל… חמוטל לא הייתה מטפלת במובן של מקצוע טיפולי, היא הייתה "רק" גננת, אבל הייתה לה את היכולת ליצור רגע של אמת בכל מצב שפגשת אותה, לא משנה כמה כעוס ובוכה נכנס ילד לגן לחמוטל הייתה את היכולת בתוך שנייה לפרק ממנו את מטען הכעס והכאב, לא הייתה לה שום טקטיקה או אסטרטגיה או ידע טיפולי, לא היה לה "כלים", היה לה את עצמה,  את השקט שלה, את האמת הפשוטה והראשונית ביותר, את הרצון שיהיה טוב לכולם, את היכולת להתרגש כל פעם באמת מהטריוויאלי, המרגיז והמצחיק, את הפליאה על בכלל שדברים כאלה קורים, אני גם זוכר כמה היא התרגשה כל פעם שגשם ראשון התחיל לרדת.  חמוטל לא הייתה אישה דתייה במובן של קיום מצוות אולם בנקיון הזה שלה היה משהו מאוד דתי, היה מספיק לשבת לידה כמה דקות כדי להטען מחדש ולחזור לחיים. ושאני חושב על מטפל אני רואה את חמוטל, אני רואה אותה כמו עץ גדול ומיטיב שאתה בא להסתופף בצילו, מקום שמאפשר לך לחזור לעצמך, להאמין מחדש בעולם ובכוחות הטמונים בך.

ואז אני אומר לעצמי איפה אני ואיפה חמוטל, איפה השקט שלה, הטון הרך שלה, חוסר השיפוט שלה, הבלגאן הנהדר שלה ואיפה אני שממהר להבין, לנסח, לקטלג, לראות את נקודות החולשה, לנתח, איפה מניפת הרגש הנדיבה שלה מול התנהגות הרגש המדודה שלי, מול השכל הזה שמהדק ומקרקע כל התפרצות רגשית.

ואז אני אומר לעצמי… חמוטל היא אופק, היא נקודה להתכוונן בעזרתה אבל אני זה אני וחמוטל היא חמוטל. הקשיים שלי הם חלק ממני, ואני מוזמן לעשות בהם שימוש..  ויש בהם ערך ממשי… למשל עצם העובדה שלהיות מטפל אינו דבר טבעי לי, עצם הספק שמנקר בי עד כמה אוכל לעזור למטופל הבא מעבר לדלת, מביא אותי לסוג של התנהלות מאוד אישית ופרטנית מול כל מטופל, סוג של פרופוציות מקורקעות ולא אמונה באיזה כוחות ריפוי שטמונים עמוקים בתוכי, ואני מוצא בפרופורציות האלו משהו מאוד נכון ומשמר אותי, גם מבחינת עומק ההתוודעות מול המטופלים (דווקא הספק עד כמה תוכל לעזור למטופל הבא יש בו כדי לראות כל מטופל ומטופל בפני עצמו ולהתוודע לייחודיות ולשונות שבו שמאוד חשוב להבין בטיפול הומיאופתי) ואולי גם למה שאני מוכן להבטיח לאלו המתעניינים באפשרות לטיפול, אני לעולם אטיל ספק בביטחון שאוכל לעזור למי שפונה אליי, לעולם לא אבטיח שאצליח לעזור, אני יכול לספר על הנסיון שיש לי בבעייה בה מבקש לטפל, על דרכי הטיפול וכך הלאה ואז לאמר שאפשר לנסות לעזור אך לא מעבר לכך.

אני אינני מתכוון כאן לבקר את אותם מטפלים שמחוברים לאיזשהי תחושה על טבעית כמעט לגבי יכולות הריפוי שלהם, מטפלים שלרוב מוצאים את עצמם עומדים מול קהילה, או מול היקום ממש, ממש לא, אני בטוח לגמרי שחלקם בוודאי הם באמת בעלי יכולת ריפוי המאפשרת עמידה שכזו, אני רק מתכוון לאמר שדווקא בגלל שתחושות הריפוי הקוסמיות האלה כלל לא קיימות בי, דווקא בגלל חוסר הוודאות הזו, מתעצבת לה התנהלות הרבה יותר מדודה מול המטופלים, התנהלות של אחד על אחד, התנהלות המבקשת לראות את השונות בין מטופל למטופל ולא את האחדות שבינהם, התנהלות שמחפשת את האישי ולא הקהילתי, ואני לפחות מוצא בהתנהלות הזו שבה כל מפגש הוא התוודעות חדשה אל האישי והפרטי כלי רב עצמה להיכרות עמוקה וייחודית עם כל מטופל שכ"כ חשובה לאבחון ההומיאופתי.

ובכלל חוסר הוודאות הזו ששותף לכל תחילתו של מסע טיפולי, חוסר הוודאות האם הטיפול "יצליח", האם נזכה לראות ריפוי אמיתי יש בו ללמד אותי מידה של צניעות, אני לא רואה את יחסי מטפל-מטופל כיחסים היררכיים בו המטפל נמצא במדרגה גבוהה יותר של תובנה או וודאות אלא מסע זוגי אליו מגיעים המטפל והמטופל עם ידיים פשוטות וכוונות טובות, מסע של השתדלות, מסע של למידה הדדית… בתוך המסע הזה אני מוצא את עצמי לא פעם מתחזק ונתמך מתוך התהליך שנרקם עם המטופלים… מוזר עד כמה שזה ישמע זה איננו רק מסע של שורה תחתונה "אז הצלחת להביא לריפוי או לא ? " (למרות כמובן שזו מטרתו העיקרית של הטיפול), אלא גם מסע של היכרות ואמון… ולפעמים אני רואה מסעות טיפול בהן ה"שורה התחתונה" לא הייתה כ"כ מרשימה אבל משאירים בי רושם עמוק וגם להיפך, אני רואה מסעות טיפול בהן השורה התחתונה היא פנטסטית (אנשים שנרפאים תוך מפגש או שניים ממחלות כרוניות שליוו אותם שנים ארוכות,) אולם הזיכרון הטיפולי אינו נחרת עמוק בתוכי.

על הרמדיז (תרופות הומיאופתיות)

 

אולי את מירב הביקורת סופגת ההומיאופתיה מהעובדה שהתרופות ההומאופתיות מדוללות עד כדי אובדן כל נוכחות של חומר פעיל (בתהליך הפקת התרופה ההומאופתית עוברת תמיסת האם דילולים חוזרים ונשנים עד כדי שברמות דילול מסוימת , דילול מעבר לקבוע אבוגדרו – (קבוע אבוגדרו הינו מונח פיזיקלי המציין יחס בין החומר למדיום בו מתפזר. יחסי חומר מדיום מעבר לקבוע אבוגדרו (1023)  הינו כזה בו לא ניתן למצא עקבות של חומר. הדילולים ההומאופתיים ברובם הינם כאלה החוצים את קבוע אבוגדרו) –  אין זכר למולקולות החומר של תמיסת האם, כלומר מבחינה מדעית אין שום חומר פעיל בתרופה המסוגל לייצר תגובה תרופתית. מבחינת המבקרים זהו "אקדח מעשן", אם אין חומר פעיל בתרופה אז איך היא בכלל מתיימרת לייצר ולשרשר תהליכים כימיים וביולוגים שיסבירו תהליך של ריפוי .

התשובות שלרוב יינתנו על כך ינועו בין  … ההומיאופתיה היא כן מדעית אלא שעדיין לא התגלתה תיאוריה מדעית או שדה מדעי שבכוחו להסביר אותה או לחליפין שהומיאופתיה פועלת בתוך שדה אנרגטי שעקרונית הכלים המדעיים לא יכולים "לגשת" אליו… כך כל נסיון שלנו להבין את ההומיאופתיה הינו חמקמק ועקרונית לא נגיש.  אני ברשותכם אנסה קצת לדייק …

ולמה לא לדבר על הפיל שבחדר ולאמר…הומיאופתיה היא ריפוי רוחני… ולא רק שלא צריך לפחד לאמר את זה אלא צריך לאמר את זה בפה מלא..  הומיאופתיה היא ריפוי רוחני כפי שהאדם הוא יצור רוחני, רוחני לא במובן של איזו רוחניקיות אופנתית, זרם תרבותי מסויים, או תפיסה ערכית מצפונית מסויימת אלא רוחני במובן שמעבר לנוכחות וההבנה הפיזית – מדעית שלנו (שכבודה ויופיה במקומו מונח כמובן) קיים אלמנט עמוק יותר בתוכנו אשר מקיים יחסי גומלין עם הגוף שלנו, יסוד נפשי-רגשי  בתוכנו שמשפיע על הגוף ומושפע ממנו בחזרה… עם המקום הזה שבתוכנו, המקום הנפשי-רוחני, מנסה התרופה ההומיאופתית "לדבר" בשפה שלו, להדהד מולו בשפתו שלו, שפתו שאיננה ביולוגית-כימית, שפתו הרוחנית, ולהביא לאיזון וריפוי.

וכמה שפשוטה וטבעית בנו צריכה להיות ההבנה הזו שרגש וגוף כרוכים ומשפיעים זה על זה, כך גם מבאס לגלות עד כמה הצליח הממסד הרפואי-מדעי לטשטש כל עקבה ובדל חשיבה שחס וחלילה ייגרום לנו לראות את הדברים טבעיים ופשוטים כמות שהם. והאמת שזה פשוט עד שבא לצעוק, האם באמת ניתן להוציא מההקשר של סיפור המחלה של ילד חולה באסטמה את העובדה ששבועיים לפני שהחל לצפצף הוא עבר לגן חדש, שם קשה לו מאוד להיקלט ולהפרד מאימא ? האם באמת ניתן להוציא מסיפור המחלה של אשה עם מיגרנות את העובדה שהמיגרנות תוקפות אותה רק בסופי שבוע, בזמן שאין לה עבודה לברוח אליה מבעלה איתו היא "מבלה" בבית ? הגוף הוא הרבה פעמים הפילטר הראשוני בא הנפש באה לסמן לנו על מצוקה. ומההקשרים האלה לא רק שלא צריך לברוח או להתבייש אלא להיפך להנכיח אותם ולהתכוונן לריפוי עמוק שראשיתו בהם, שראשיתו ברוח ובנפש ומשמה לגוף.

קשב וריכוז

 

קשב וריכוז לדעתי אפשר לדבר עליו ממש במונחים של מגיפה של הזמנים שלנו, ילדים מאובחנים כסובלים מקשב וריכוז בכמויות היסטריות ועוד מעט כל ילד שני בכיתה הוא ילד שנמצא על תרופות פסיכיאטריות דוגמת רטאלין, קונצרטה ושות'…

בתחושה שלי , ואני מטפל די הרבה בילדי קשב, התפוצה הרחבה של ההפרעה במידה רבה קשורה לסביבת החיים הנוכחית ופחות פתלוגיה ממשית כזו שניתן לאמר שהילד ממש "חולה" בקשב וריכוז (אם כי כמובן יש גם כאלה שברור שבעיית הקשב אינה התנהגות שנרכשה מהסביבה אלא משהו ששייך לילד עצמו, למשל תזזיתיות קיצונית, כשלים קוגנטיביים…) סיבות  לקשב וריכוז קופצות עלינו מכל פינה בקצב ואופי החיים הנוכחי …   ההיצמדות למסכים, המניפולציות להשאיר אותנו ממוגנטים תמידית אליהם, הורדת סף הגירוי…  אין סוף האפשרויות שניתן לזפזפ בינהם בלחיצת עכבר, ג'אנק פוד, תרבות דיון מאוד רזה ברשתות החברתיות שלא מאפשרת צלילה והתעמקות בדברים.. כמות הלייקים או הרייטנג חשובה יותר מהאמת ובמובן מסוים מחליפה אותה אפילו.. מעבר לכך אי אפשר להתעלם מקבוצות הכח התורמות להעצמה של בעיית הקשב ובמובן לא מבוטל גם נהנות ממנה ואני מתכוון לחברות התרופות מצד אחד וגם למערכת החינוך שנח לה להיתלות בהפניות לפסיכיאטרייה כדי לקבל שקט בכיתה במקום  לעשות שינויים מבניים בכמות התלמידים בכיתה או בתכנים ודרכי הלמידה.

המנטליות התרבותית הזו בה אנו חיים מייצרת בעיות של קשב וריכוז וגם מהווה גורם מכביד ומעקב על הטיפול בקשב וריכוז… קשה יותר לטפל בבעייה כאשר היומיום שלנו מפמפם ומעודד אותה, לכן גם חשוב מאוד לנסות לחשוב מערכתית בטיפול בקשב בריכוז, ובמקביל להומיאופתיה ליישם שינויים בסדר היום, הגבלות על זמן מסך, עידוד קריאה, שינוי תזונתי, תוספי מזון (למשל אומגה 3)…

אני תמיד אומר שקל יותר לטפל במטופלת שמגיעה עם מיגרנה כרונית של 20 שנה מאשר בילד עם הפרעות קשב… עדיין ולמרות הקושי אני רואה תוצאות מצוינות בטיפול בקשב וריכוז…. חלק גדול מהמטופלים באים לאחר טיפול ממושך בתרופות פסיכיאטריות (רטאלין…), עם תופעות לוואי לא פשוטות כמו טיקים, חרדות, התפרצוית זעם… כמובן שלא תמיד קל להבין מה בילד הוא חלק מתופעות הלוואי של הטיפול הפסיכיאטרי ומה לא, יש את התופעות לוואי הקלאסיות של התרופות (אובדן תיאבון, כאבי בטן, טיקים, ריבאונד אחרי תפוגת ההשפעה של התרופה) ויש תופעות לוואי במעגלים רחבים יותר כמו חרדות, התנהגות אובססיבית, קשיים חברתיים, הצטאות… ואני רואה תגובות מצוינות לטיפול ההומיאופתי עד כדי הפסקה מוחלטת של התרופות הפסיכיאטריות, יכולות לימודיות שמשתפרות מאוד, כישורים חברתיים טובים יותר וכמובן היעלמות של תופעות הלוואי של התרופות הפסיכיאטריות. מובן שיש מקרים בהם גם לא הצלחתי לעזור.

טיפול בקשב וריכוז אייננו מסוג הטיפולים של זבנג וגמרנו אלא חייב להיות מלווה לאורך זמן, וחייב להיות תיאום ציפיות מול ההורים, זהו על פי רוב תהליך הדרגתי שאורך כמה חדשים… אין כאן שינוי מהיר ודרמטי אלא תהליך טבעי שצריך את זמן ההתפתחות שלו. תיאום הציפיות מול ההורים חייב להיות כזה גם שיצביע על מורכבות ואורך הטיפול אך גם כזה שמסביר שההומיאופתיה בכוחה לעזור לפתלוגיה ממש (תזזיתיות, וויסות חושי, כשלים קוגנטיביי, חרדות..) ולא לדפוסי התנהגות הנרכשים סביבתית ושאינם פתלוגיה ממשית של הילד… קורה לא פעם שההורים באם לטיפול ואומרים הילד שלי לא שומע לי, או הילד שלי משקר לי או מקלל אותי… אלו התנהגויות שעל פי רוב מגיעות מהסביבה ולא פתלוגיה של הילד ולכן בסבירות מאוד גבוהה הטיפול לא יוכל לעזור בהן, לכן תיאום הציפיות הזה חשוב.

מילה על פסיכיאטריה באופן כללי, מטופלים המגיעים עם היסטוריה או הווה של טיפול פסיכיאטרי הם מהמטופלים היותר מאתגרים ויותר מורכבים לטיפול הומיאופתי, פשוט בגלל האגרסיביות של התרופות הפסיכיאטריות. אין שום סוג של תרופות שאני מוצא אותן הרסניות לאדם ומיותרות על פי רוב כמו התרופות הפסיכיאטריות, שום טיפול לנפש הפסיכיאטריה לא עושה, אלא רק שיעבוד ורמיסה שלה.

מקרים מהקליניקה

 

כל מטופל הוא בפני עצמו אבל כדי לסבר את האוזן אספר קצת על נסיון מהקליניקה…

הרבה מאוד מקרים של מעי רגיז שלרוב דווקא מגיעים לקליניקה אחרי שנים של נסיונות טיפול מגוונים, ראיתי הרבה מקרים שכאלו שאחרי פגישות ספורות, הגיעו למצב בו העיכול הפך סדיר לגמרי והופסקה התלות בתרופות.

המון מקרי טחורים שמגיעים שוב לרוב בדרגה 4, עם תור קבוע לניתוח ומגיבים מהר מאוד לטיפול הומיאופתי, טווח של שעות ספורות עד ימים, דווקא ככל שהמצב הוא אקוטי ו"צועק" יותר תוכל ההומיאופתיה לעזור מהר יותר, פשוט בגלל שמצבים אקוטיים מאופיינים באינטנסיביות ודינמיות גבוהה בה טלטלת הכוחות היא מהירה מאוד.

הרבה מאוד מקרים על רקע של רגישות אלרגנית, בין אם זה קשיי נשימה על רקע שינוי מזג האוויר (קדחת השחת) או תופעות עוריות של אורטיקריה על רקע היחשפות לאלרגן מסויים.

הרבה מאוד מיקרים של מיגרנות כרוניות שמוטבות תוך מספר שבועות ובהדרגתיות נעלמות לגמרי.

ובכלל כפי שנאמר כבר מקודם מינעד הבעיות בהן יכולה ההומיאופתיה לעזור הוא עצום ונע ממחלות פשוטות, כמו שפעות, מחלות ילדים ודלקות ועד מחלות מורכבות כמו סרטן, איידס ואוטיזם.

אני רוצה לסיים במקרה מהשבועות האחרונות שימחיש אולי משהו מאופי הפעולה של ההומיאופתיה

אני כמובן מתמצת מאוד את המקרה רק שייתן תחושה לאופי העבודה…

אם ובנה מגיעים לקליניקה,  הילד בן 13 והאמא מביאה אותו לטיפול, הבן וגם האם יש בהם משהו מאוד עדין ומאופק.

הילד שלי סובל מדיכאון, הוא רוצה להיות איתי כל היום, אם אני ובעלי רוצים לצאת החוצה הוא לא יאפשר. מהבית לב"ס וזהו, לא הולך לחברים, הוא גם כל הזמן מול המראה, אומר לי כמה אני שמן ומכוער ושכולם רואים את זה (הילד הוא יפה מאוד וכלל לא שמן, אולם לפני כשנה וחצי עבר ניצול בב"ס וכנראה שעל הרקע הזה צמחה הסלידה מהגוף), הדכאון הזה כלל לא נותן לו ללמוד, לא מתרכז, עייף בשיעור..

הילד קשור לאם באופן קיצוני, לא יקום מהמיטה לפני שאמא תנשק אותו… ,אנחנו כמעט איבדנו אותו בלידה, הוא לא נשם, הייתי בטוחה שהוא מת, עד שהרופא בה ועשה הנשמה.. הרופא אמר שהיה לנו נס.

אני רושם לעצמי שהחיבור בין הילד והאם נראה כאילו לא נפרדו עדיין מרגע הלידה.

קיבל תרופה הומיאופתית ומכאן בתהליך של חדשים ספורים הגענו למצב בו הילד מאפשר לאמא לצאת מהבית בלי בעייה, פיתח עצמאות וחוג חברים, יכולת הלמידה שלו השתפרה מאוד, הסלידה מהגוף כלל לא קיימת, חזר לעצמו.

אולי אני אסיים בזה שהתרופה שהילד קיבל שמה Placenta  והיא כמובן מופקת משלייה, השלייה המלווה אותנו בבטן לאורך חדשי ההריון, השלייה ממנה אנחנו אמורים להיפרד ולצאת לדרכנו בעולם, היפרדות שלא התממשה בחוויה של הילד עד התיקון שתיקנה התרופה הומיאופתית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *